הנתבעות הגישו תביעה שכנגד, במסגרתה עתרו למתן צו מניעה קבוע, האוסר על התובע לבצע עבודות בניה על גג המבנה וכן לעשות שימוש בגג למעט למטרת אחזקה שוטפת של מתקנים טכניים.
ב – הבקשות
ב.1 – בקשה 27: בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט
בבקשתו מיום 26.12.2021 טען התובע כי הנתבעות הפרו את ההחלטה, שכן הפכו חניה - אשר יועדה במסגרת היתר הבנייה ותשריט הבית המשותף המצוי בתיקי רשות מקרקעי ישראל להצבת מכולת אשפה – לחנית נכים.
לעניין זה קבעתי בסעיף 45 להחלטה כי:
"משהוגשה תביעה לפירוק השתוף בחלקה, בהעדר הסכמה ביחס לחזקה ייחודית של מי מהצדדים ביחידות השונות של המבנה - כמו גם על אופן חלוקת המבנה לתת יחידות, מיקום ושטח הרכוש המשותף ואופן חלוקתו בין הצדדים - ועל מנת שלא לסכל את אפשרות פירוק השתוף בצורה מיטבית, מן הראוי ליתן צו מניעה האוסר על שינוי המצב הקיים, לרבות ביצוע עבודות במבנה, מכל סוג שהוא, בין בשטחים המוחזקים על-ידי מי מהצדדים ובין בשטחים המשותפים".
טעם זה יפה ביחס לשטחים לגביהם אין הסכמה של הצדדים ביחס לסיווגם.
...
בשולי הדברים אעיר כי נוכח חשיבותה הציבורית של ההנגשה, ובשים לב להיעדר טענה לפגיעה קניינית בתובע נוכח ההנגשה (הפתוחה לשימוש כלל הנכים), אין אלא להצר על כי התובע מצא לנכון להגיש בקשה זו.
אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט שהגיש התובע.
גם דין בקשת הנתבעות להידחות.
אשר על כן, שתי הבקשות נדחות.
