המבקש הגיש תביעה שלפניי אשר עניינה מתן צו מניעה קבוע, האוסר על מי מהמשיבים לפעול, לסגור שער, להציב מיכשול, רכבים או כל דבר אחר, באמצעותם או באמצעות מי מטעמם, באופן הפוגע בזכות המבקש להשתמש בדרך המשותפת המצויה בין נחלת בירן, בגוש 26240 חלקות 27 ו-34, ובין נחלת רותם, הידועה כגוש 24218, חלקות 28 ו-36.
(עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 16-20)
כאמור, על פי לשונו של הצוו, נאסר על המשיבים לעשות כל מעשה אשר יהיה בו כדי לפגוע בזכות השמוש של המבקש בדרך המשותפת, ובין היתר, נאסר על המשיבים הצבת כל מיטרד על הדרך שיש בו כדי למנוע או להפריע לשימוש נאות וסביר של המבקש בדרך המשותפת.
...
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשה ובטענות הצדדים הגעתי לידי מסקנה, כי דינה להידחות וזאת מן הנימוקים שאפרט להלן.
על זה עמד כב' השופט א' ריבלין בעניין שיז"פ שלעיל (פסקה 7 לפסק הדין):
"בבית-המשפט העליון באו לכלל ביטוי שתי השקפות בדבר מידת ההוכחה הנדרשת מקום שבו מיוחס לאדם מעשה פלילי בהליך אזרחי (ראו בעניין זה י' קדמי על הראיות (כרך ג) [8], בעמ' 1316). גישות אלה המתייחסות באורח כללי להליכים מורכבים כאמור נוהגות גם בענייננו. יש גורסים כי בנסיבות כאלה עשויה לחול מידת הוכחה המצויה בין זו האזרחית לבין זו הנוהגת במשפטים פליליים. גם בעבר נשמעה ההשקפה כי המידה הדרושה להוכחת הפרה של צו בית-המשפט, במסגרת הסעדים המתאימים בפקודה, ראוי לה שתעלה על המידה הרגילה הדרושה בהליכים אזרחיים (א' הרנון בזיון בית משפט על ידי אי-ציות [9], בעמ' 295). עמדה זו לכאורה עשויה אך להתחזק היום. הקניית מעמד-על לזכות החוקתית לחירות וההילה הפרשנית הקורנת מחוקי היסוד ומהוראת החלק הכללי שבחוק העונשין, תשל"ז-1977, לאור הוראות הסעיפים 34כב ו-34כג שבו, עשויות להניע את נקודת האיזון, בעת נקיטת הליכים לפי הפקודה, לעבר מידת הוכחה גבוהה ממידת ההסתברות הרגילה. אלא שבצד ההשקפה הזו קיימת השקפה אחרת שעל-פיה אין מקום ליצור דרגת הוכחה של ביניים". (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.)
בנסיבות שלפניי, בין אם נלך לפי השיטה הראשונה בעניין מידת ההוכחה ובין אם לפי השיטה השניה, המסקנה המתבקשת היא שהבקשה לביזיון הוגשה ללא הביסוס הראייתי הדרוש לצורך הוכחת מעשה ההפרה.
התוצאה היא שיש לדחות את הבקשה.