צו מניעה נגד שימוש בתחנת שאיבת שופכין

נטען כי המיקום המקורי שיועד לתחנת השאיבה היה מזרחית למגרש 101 והמועצה הקימה אותה במקום בו נימצאת, בטעות או בכוונה, בנגוד להיתר ותוך שיש מניעה חוקית להשארתה במקום לאור קירבתה לבתי המגורים.

המושב מדגיש כי אין לו שליטה או אחריות לרשת הביוב וכי העברת תחנת השאיבה היא צעד עקרי והכרחי לפיתרון הבעיה שנוצרה, ולאחר העתקתה ניתן בנקל להסיר את התשתיות ממגרש התובעת.

הנתבעות 2-3 לא הסתפקו בהתגוננות כנגד התביעה אלא שלחו הודעה לצד שלישי כנגד רמ"י בטענה כי קמה לה אחריות מכוח חתימתה על הבקשה להיתר לתחנת השאיבה ומכוח העובדה כי שולמו לה כספים לרכישת המיגרש.

יפים למקרה הנידון הדברים שנאמרו בהחלטה מיום 4.4.17 בתא"ק (פ"ת) 48993-03-17 הדה נ' מועצה מקומית אבן יהודה, שם ניתן צו מניעה וסלוק יד כנגד הרשות שהחלה בהקמת מעגל תנועה בתוך שטח של תושב לפני שהשלימה הליך הפקעה: "בית משפט זה וודאי לא בא לשים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות, בקביעת סדר העדיפויות לפיתוח וסלילת דרכים התחום שיפוטה ואין כל ספק, כי הוצאתה לפועל של התכנית כשלעצמה הנה מטרה ראויה. ואולם, יש לומר את הדברים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי גם אם מדובר במטרה ראויה, אין בכך כדי להעניק למשיבה גושפנקא לבצוע פעולות שאינן תואמות את הדין, וזאת במטרה להשיג את מטרתה. ובמקרה זה "המטרה אינה מקדשת את האמצעים" ובייחוד שאמצעים אלו מתעלמים ורומסים זכויות של אחרים.

בולטת בהיעדרה מהתצהיר כל היתייחסות למסמכים שהוצגו על ידי התובעת והמושב, כבר בכתב הגנתו, והמלמדים כי מהנדס המועצה אז, ששמש גם כמהנדס החכ"ל, ידע גם ידע על מיקום שגוי של תחנת השאיבה ועל השפעתה על מיגרש 103.

...

על כן אני מורה לנתבעות לפעול לסילוק ידן מהמגרש, להרוס את הכביש והמדרכה העוברים בשטח המגרש, ולסלק את כבלי החשמל המוטמנים בו, ולהשיב אותו לחזקת התובעת שהוא פנוי מכל אדם וחפץ.

בגין דמי שימוש ראויים ונזק לא ממוני, הנתבעות ישלמו לתובעת סך של 102,426 ₪.

ההודעה לצד ג' נדחית.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת הנתבעת פירסמה מיכרז מספר 1/2008, במסגרתו בקשה לקבל הצעות לבצוע קו ביוב מאסף "כרמית לקייה", עד למכון טיהור השפכים (מט"ש) שוקת, כאשר העבודה כללה התקנת קו ביוב מאסף בקוטר של 500 מ"מ מצפון לכביש 60, מעבר בקדוח אופקי מתחת לכביש 60 ומתחת לנחל חברון עד כניסה למט"ש שוקת והתחברות לתחנת השאיבה במט"ש, כאשר הטמנת הקו נעשית בעומק של עד 11 מטר.

צו מניעה זמני כנגד התובעת ניתן ביום 16.7.08, לבקשת מר יוסף אבו עסה, וזאת בהליך לו הייתה שותפה הנתבעת כנתבעת כאשר בנוכחות בא כוחה ובהעדר היתנגדות מצידה, ניתן הצוו כנגד התובעת (בש"א 2839/08 (בש"א 3194/08) בבית משפט השלום בבאר שבע מיום 16.7.08).

טענת הנתבעת כי בתנאי המיכרז נקבע שעל הקבלן ליפתור את הקשיים עם התושבים, אינה מסייעת לה בעיניין זה. סעיף 400.2 למכרז קובע: "מובא לידיעת הקבלנים שהמאסף עובר בחלקו בשטחים בבעלות בדואים ובסמוך לשטחים בבעלות בדואים ויתכנו התנגדויות, הפרעות, פגיעה בציוד הקבלן וכו'. על הקבלן לקחת בחשבון הפרעות, פגיעות ברכוש, שימוש באמצעים שונים להקטנת רוחב העבודה על מנת לא להכנס לשטחים פרטיים וכו' ולהתחשב בעת מתן הצעתו שיצטרך לנהל מו"מ עם בעלי המגרשים על מנת לאפשר ביצוע הפרויקט". אין כל הוראה, בסעיף האמור, המונעת מהקבלן לידרוש הוצאות שנגרמו לו כתוצאה מההפרעות והעיכובים ולמעט הקביעה כי על הקבלן להיתחשב בעת מתן הצעתו בצורך לנהל מו"מ עם בעלי המגרשים על מנת לאפשר ביצוע הפרוייקט, לא נאמר דבר בהתייחס לעיכובים בשל צוי מניעה כאמור, מה גם שצו הפסקה מינהלי הוצא על ידי המועצה האיזורית אבו בסמה ולא על ידי בדואים, כאמור בתנאי המיכרז, וזאת מאחר שלא ניתן היתר לעבודות.

...

לא הוכח כי נאמר לתובעת שהנתבעת תשלם את העלויות המשפטיות והטענה נטענה בעלמא.

לסיכום, הסכומים המגיעים לתובעת הם כדלקמן: עבודות החוזה 2,270,587 ₪ עבודות נוספות שאושרו 113,245 ₪ בטלת ציוד בהתאם לחוות דעת המומחה המוסכם 239,000 ₪ חפירת גישוש בשל שינוי התוואי 18,000 ₪ אספקת בריכה 47,531 ₪ ניהול מתמשך 175,090 ₪ ריבית 21,227 ₪ __________________________________ __________ סה"כ 2,884,680 ₪ מסכומים אלה יש להפחית את הסכומים אשר שולמו לתובעת בסך כולל של 2,489,381 ₪ _________________________________ __________ סה"כ 395,299 ₪.

על כן יתרת התשלום המגיעה לתובעת מהנתבעת מסתכמת בסך של 395,299 ₪ נכון ליום 13.6.10 (כאמור בחוות הדעת), בתוספת מע"מ סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת סך של 395,299 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.6.10 ובצירוף מע"מ וכן הוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ₪.

כן צוין בבקשת העותר כי "מובהר בזאת כי לעותרים לא תהא בעתיד כל תובענה, מכל מין וסוג, כנגד הוועדה המחוזית לתיכנון ולבניה בקשר עם התכנית חד/1471". ביום 29.3.15 ניתנה החלטת ביהמ"ש על מחיקת העתירה ללא צו להוצאות.

העותר טוען כי חזר בו מן העתירה השנייה שהגיש מתוך הבנה כי עריית חדרה וממלאי תפקידים בה לא יתכחשו להבטחה שניתנה לו לעניין העתקת תחנת השאיבה למקרקעין אחרים והוא הקפיד להבהיר כי הסתלקותו מהעתירה השנייה תימנע תובענות בעתיד כנגד הועדה המחוזית, אך לא כך באשר למשיבות 1 ו-2.

עוד טוען העותר כי מיקומה המיועד של תחנת השאיבה צמוד לשטח המיועד לשימוש צבורי, זאת בנגוד להנחיות שפורסמו ביום 1.3.16 על ידי הרשות הממשלתית למים ולביוב, משרד הבריאות, המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבינוי והשיכון באשר לתיכנון והקמת תחנות לשאיבת ביוב.

...

סיכום: בסיכומו של דבר, לאור המפורט לעיל, אינני מוצא מקום להתערב בהחלטת הוועדה המחוזית לאשר את התכנית.

בכפוף לאמור, העתירה נדחית.

בכל הנוגע למשיבה 4 – מאחר והעתירה כנגדה הוגשה בניגוד להצהרה שנמסרה בעתירה קודמת, ולפיה לא יינקט הליך משפטי כנגד המשיבה 4 והחלטותיה בעניין תכנית הבניה נשוא עתירה זו, אני מחייב את העותר בהוצאות המשיבה 4 בסכום כולל של 10,000 ₪.

הודעת העירעור מעלה טיעונים מדוע לא היה מקום להרשיע את המערער, כאשר המדובר במהנדס הרשות בפועל, שפוטר , לגירסתו, לפני 21.8.11, והוחזר מכוח צו בית-הדין לעבודה, ואשר, כגירסתו, קוצצו סמכויותיו, ולטענתו לא היה אחראי על תחנת השאיבה ולא היה באפשרותו למנוע התקלות שאירעו בה. במעמד הדיון מ-22.6.21 הגיעו ביניהם הצדדים להסכמה, והצהירו לפרוטוקול בית-המשפט, כי המערער אינו מיתמקד בערעורו בטיעון כי יש להתערב בהכרעת-הדין, אלא מבקש להיתמקד ולהכריע בעירעור בסוגיית בקשתו לאי-הרשעה, כאשר נקודת המוצא של שני הצדדים הנה שהכרעת-הדין בעינה עומדת (עיין עמוד 1 שורות 6-8 לפרוטוקול הדיון מיום 22.6.21).

משהמערער חזר בו למעשה מערעורו על הכרעת-הדין, אין הוא רשאי להעלות טענות המשיגות על הקביעות העובדתיות ששמשו בסיס להכרעת דין זו, ויש להיתמקד בשאלה האם בהנתן הקביעות העובדתיות שנקבעו בהכרעת הדין על ידי בית משפט קמא, יש מקום לאי-הרשעה? כתב-האישום שהוגש בבית-משפט קמא כתב-האישום בבית משפט קמא היתייחס למספר עבירות ובמסגרתו הואשמו המועצה המקומית דלית אל-כרמל, ראש המועצה בתקופה הרלוואנטית מר כרמל נסר אלדין, המערער ששמש כמהנדס או כמהנדס בפועל של המועצה המקומית דלית אל-כרמל בתקופה הרלוואנטית לכתב-האישום ומר שריף אבו חמד שהיה ראש אגף תפעול ותחזוקה וממלא מקום תברואן המועצה המקומית דלית אל-כרמל והיה אחראי לתפעול השוטף של תחנת שאיבת השפכים בתקופה הרלוואנטית לכתב-האישום.

בנסיבות אלה אין מקום להעתר לקבלת העירעור ולהורות על אי הרשעה, על סמך ראיה נוספת זו. יש להוסיף ולציין כי מחומר הראיות שעמד לנגד עיני בית משפט קמא עולה שבתאריך 15.6.17 מונה המערער ליו"ר הוועדה לתיכנון ובניה אצבע הגליל, דהיינו המינוי היה לאחר שכבר הוגש כנגדו כתב-האישום ובמהלך ניהול המשפט, וניהול המשפט לא היה בו כדי למנוע את מינויו.

עבירה של זהום מים מצריכה הרתעה, ומדיניות הענישה בעבירה כזו צריכה להיות הרשעה ולא אי הרשעה, על-מנת לשדר מסר לפיו מקום שקיימת תקלה בתשתיות הביוב ברשות המקומית שגורמת להזרמת ביוב, לרבות שמנים ודלקים, לאפיק נחל, ובכך לזיהום מים, יש לטפל בה באופן מיידי ודחוף ולא להזניח העניין במשך חודשים, דבר העלול לגרום לפגיעה בטבע ובמי תהום, ולסכון הציבור עקב כך. למקרה דומה בו הורשעה מועצה מקומית וראש המועצה בעבירות על חוק המים בשל תקלות חוזרות ונישנות בתחנת שאיבה, שבעקבותיהם הוזרמו שפכים לערוץ נחל, עיין בע"פ 59670-02-15 מועצה מקומית שיבלי ואח' נ' מדינת ישראל, המשרד לאיכות הסביבה (13.5.2015) אשר אף בו הודגש כי מטרת החוקים האסדרתיים והסנקציה הפלילית שלצדם, הנה לגרום לבעלי התפקידים ברשויות להפנות תקציבים לשמירה על חוקי הגנת הסביבה ולמנוע נזקים סביבתיים.

...

בנסיבות אלה אין מקום להיעתר לקבלת הערעור ולהורות על אי הרשעה, על סמך ראיה נוספת זו. יש להוסיף ולציין כי מחומר הראיות שעמד לנגד עיני בית משפט קמא עולה שבתאריך 15.6.17 מונה המערער ליו"ר הועדה לתכנון ובניה אצבע הגליל, דהיינו המינוי היה לאחר שכבר הוגש כנגדו כתב-האישום ובמהלך ניהול המשפט, וניהול המשפט לא היה בו כדי למנוע את מינויו.

בית משפט זה במסגרת שיקוליו, לא צריך לשים עצמו במקום הרגולטור ראו לעניין זה רע"פ 5478/19 לוין נגד מדינת ישראל (25.8.2019) בו קבע בית המשפט העליון: "אני סבור כי גם אם עלולה להיפגע יכולתה של המבקשת לשמש כמפקדת בצה"ל, יש להותיר את הדיון בדבר בידי הגורם המוסמך. הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי שכן משנמצא כי נאשם ביצע עבירה פלילית שעלולה להשפיע על כשירותו לעיסוק מסוים, מן הראוי כי הדבר יבחן על ידי הגורמים המוסמכים לכך" על האמור לעיל יש להוסיף כי בעבר מינוי לתפקיד של יו"ר ועדה מרחבית לתכנון ובניה היה מלכתחילה לחמש שנים בלבד.

לאור האמור לעיל דין הערעור להידחות.

סדרת התכתבויות בדוא"ל תחת הכותרת "סיכום תקופת פעילות אגף איכות מים בנושא מניעת גלישות ביוב". תחילתה של סדרה זו ביום 14.1.2018 ובה מיתפאר מר מיכאל לורנצי כי "נכון להיום גלישות הביוב ממערכת איסוף השפכים וסניקתם הופסקו". הגלישה בגינה הוגשה התביעה הנוכחית ארעה ביום 27.4.2018, ואכן בדוא"ל מיום 12.3.2020 מודה מר לורנצי כי "גלישות ביוב משלוש תחנות שאיבה לביוב בביתר עילית (חוץ מהדרומית הקטנה) ממשיכות להתרחש מדי פעם, בייחוד בסופי שבוע" (מוצג 6).

תלונה שהגיש במשטרת ישראל מר מיכאל לייטר בשל "הפרת צו גרימת נזק" בקשר להזרמת שפכים שארעה ביום 16.1.2016 (מוצג 8).

לא הובאה כל ראייה על קיומם של הליכי היטל שכאלה – בהקשר עם תחנת הסניקה הרלוואנטית ובית המשפט מסיק כי הערייה בחרה שלא ליזום ולממן פיתרון הנדסי באמצעות שימוש בסמכותה החוקית לגביית היטלי ביוב.

אילו סברה הערייה בתמים כי המדינה התרשלה בבניית התחנה, דבר לא עצר אותה מתביעה כנגד המדינה במועדה כאשר "נתגלו" הכשלים ואכן, בהיות גלישות הביוב מתועדות זה זמן רב העידר פעולה משפטית כלשהיא משך תקופה ארוכה כל כך – מצביע על העידר עילה מבוססת והיעדר כשלים בבניה.

...

התנהלות בעלי הדין לרבות הארכת ההליך שלא לצורך – לעניין זה מצא בית המשפט, כי הצדדים האריכו את ההליך באופן החורג מגדר הסביר בהתחשב עם עלות הנזק וההסדרים אליהם הגיעו הצדדים האחרים.

הבטחת זכות הגישה לערכאות – לעניין זה מצא בית המשפט כי אין בסכום ההוצאות הנפסק כדי להרתיע תובעים בפוטנציה מלהיזקק לערכאות שיפוטיות.

בעניין זה מצא בית המשפט כי יש לפסוק הוצאות בשיעור הכפול מהתעריף המינימלי המומלץ סה"כ החישוב : 73,500X0.1X2=14,700 באיזון בין השיקולים נקבע כי העירייה תוסיף למדינה הוצאותיה בסך 14,700 ₪ .