צו מניעה נגד שחיטת בעלי חיים בניגוד לחוק

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 64413-10-18 אלדור נ' כרובי 10 בדצמבר 2020 לפני כבוד השופט טל חבקין התובע: יוסף אלדור ע"י ב"כ עו"ד עמוס אילן הנתבעת: עינת כרובי ע"י ב"כ עו"ד רועי שוחט פסק דין

כתבי הטענות בכתב התביעה נטען כך: התובע ורעייתו בעלי הזכויות בדירות המסומנות 2-1, והנתבעת ואחיה הבעלים של דירות המסומנות כ-4-3, בבניין ברחוב פרץ חיות 25 בתל אביב הידוע כחלקה 93 בגוש 6904.

להלן טעמיי: התשתית הנורמאטיבית די לו לאדם המתגורר בשכנות קרובה לאדם אחר המשתמש במקרקעין בנגוד לתנאים של היתר בניה, או הבונה ללא היתר (בנגוד לסעיף 145(א) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965), שיראה כי השמוש החורג או הבנייה בנגוד להיתר או בלעדיו גורמים לו "אי-נוחות" – גם אם היא לא מגיעה בהיקפה כדי מיטרד ליחיד כמשמעותו בסעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – לצורך ביסוס עוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (בג"ץ 16/50 איגרא רמא בע"מ נ' ועדת ביניין ערים ת"א, פ"ד ה 229 (1951); ע"א 140/53 אדמה בע"מ נ' לוי, פ"ד ט 1666 (1955); ר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן, פ"ד לח(1) 281, 283 (1984); ע"א 7727/01 קרנש נ' נחומי (29.12.2002)).

בהקשר זה נפסק כי לא סגי בכך שאדם עושה מעשה אסור כדי להקים לזולתו עילת תביעה כנגדו, "כי בעשיית המעשה האסור, כשלעצמו, אין כדי להקים זכות תביעה וגם על התובע צו מניעה לעמוד בתנאי סף של פגיעה מוחשית ('פוגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו'). הקסם בטענה – כימעט אמרנו 'הדמגוגיה' – לפיה המדובר בעבריין פורק עול, המבצע מעשים אסורים ופוגעניים בריש גלי, אינה מספיקה כדי להקים מעמד לכל אדם למניעת אותה פעולה אסורה" (ע"א (מחוזי י-ם) 6121/99‏ החברה להגנת הטבע נ' עמותת בית הכנסת הגדול אוהל משה, פ"מ התשנ"ט(2) 807, 814 (1999).

...

המסקנה היא אפוא שיש לדחות את התביעה על כל טענותיה וראשיה.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה נדחית.

בהיעדר טיעון בשאלה כמה היו הוצאותיה הראליות, אני מעמיד את שכר הטרחה וההוצאות שהתובע ישלם לנתבעת על סכום גבוה מהרגיל בסך של 70,000 ש"ח. הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יישא ריבית פיגורים לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 39428-08-21 פריג' ואח' נ' עריית אור יהודה ואח' לפני כב' השופטת אביגיל כהן, סגנית נשיא העותרים: 1. רחל פרג' 2. רפאל נחום 3. שלמה נחום 4. שמעון נחום 5. יהודית ברנס 6. אליהו נחום 7. עיזבון המנוח יוסי נחום ז"ל באמצעות רמי רחמים נחום 8. עיזבון המנוח כלאפו נחום ז"ל באמצעות מאיר נחום ע"י ב"כ עו"ד אבי ריבקין ועו"ד הגר חיים המשיבים: 1. עריית אור יהודה 2. עו"ד ליאת שוחט, ראש עריית אור יהודה - נמחקה 3. עו"ד רן אברון, מנהל אגף הכנסות (גביה) - נמחק ע"י ב"כ עו"ד יוסף הלחמי פסק דין

בנוסף העותרים מסתירים את העובדה שהמשיבה נקטה הליכי גבייה נגדם גם לפני ההליכים האחרונים הנטענים בעתירה ובנגוד לטענתם, גם לאחר פטירת אביהם המנוח המשיך מי מהעותרים ועשה שימוש בפועל בנכס.

מדובר במקרה עיקרוני במסגרתו ערייה, שהיא הבעלים של הנכס, לא נקטה בהליכי גביית ארנונה ביחס לנכס נגד העותרים מפטירת המנוח בשנת 1984 במשך עשרות שנים.

הערייה מפנה לת"א 25734/91 רפאל נחום ואח' נגד עירית אור יהודה בבימ"ש השלום בת"א – יפו, שם התבקש צו מניעה שיאסור על הערייה להכנס לנכס ולהרוס בו מבנה.

(ראה בעיניין זה: עע"מ 3068/17 עריית תל אביב – יפו נ' מיכקשווילי סעיף 14 לפסק דינה של כב' הש' הנשיאה א' חיות (9.11.18).

...

תמצית טענות המשיבים: דין העתירה להידחות על הסף מהטעמים הבאים: 1) יש לסלק את העתירה נגד משיבים 2 ו- 3.

נוכח העובדה שהעותרים התיימרו לטעון לחזקה בנכס, על אף העירייה הבעלים בנכס ואין לעותרים זכויות בנכס, העירייה מגיעה למסקנה כי על העותרים לשאת בחוב הארנונה מכוח היותם המחזיקים בנכס.

בנסיבות אלה מקובלת עלי טענת העותרים כי התנהלות העירייה יצרה אצלם הסתמכות סבירה ולגיטימית כי העירייה החליטה לסגת מטענותיה כלפיהם ביחס לחוב הארנונה (וזאת אף בשים לב להשתלשלות העניינים הנטענת והמפורטת בסעיף 85 לכתב התשובה מטעם המשיבים) ובנסיבות אלה, אני סבורה הרשות המנהלית השתהתה ביחס להליכי הגבייה המינהליים ולא ניהלה אותם בפרקי זמן סבירים כנדרש.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין העתירה להתקבל, כך שימחק חוב הארנונה שהצטבר עד היום ואין לגבות מהעותרים כספים בגין ארנונה על הנכס.

ביום 27.07.20 הוגש כנגד הנאשמים כתב אישום המייחס להם ביצוע ריבוי עבירות של שחיטה שלא בבית מטבחיים וללא פקוח וטרינארי [ בנגוד לתקנות 30(א), 48 לתקנות מחלות בעלי חיים (שחיטת בהמות), תשכ"ד-1964 ביחד עם בעיף 28 לפקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה-1985] וזאת בגין כך שבמהלך השנים 2018-2019, במספר הזדמנויות ובמועדים שאינם ידועים שחטו הנאשמים, בצוותא, 40 ראשי צאן בחצר ביתם, שלא בבית מטבחיים וללא נוכחות וטרינאר, כנדרש על פי הדין.

אין בהוראות פסקה זו כדי למנוע מבית המשפט להטיל מאסר במקום קנס ובילבד שבהזמנה למשפט צוין כי ניתן להטיל מאסר כאמור אם הנאשם לא יתייצב; צו מאסר לבצוע מאסר במקום קנס שניתן שלא בנוכחות הנדון או סנגורו יבוצע בהתאם להוראות סעיף 129א(ג).

...

דיון דין הבקשה להידחות.

לעניין זה בית המשפט מפנה לרע"פ 9142/01 איטליא סוראיה ואח' נ' מדינת ישראל, שם נקבע: " לסיכום: הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק- דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש". שלישית, בית המשפט לא שוכנע, כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבות הנאשמים לדיון.

לנוכח העדר הצדק לאי ההתייצבות וכן לנוכח השיהוי בהגשת הבקשה והעדר הגנה של ממש, הבקשה לביטול פסק הדין – נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2263/21 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון העותרת: אחוזת הנוקדים בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. הרבנות הראשית לישראל- אגף הכשרות הארצי 2. רפאל יוחאי- מנהל תחום אכיפת חוק איסור הונאה בכשרות עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ה' בכסלו התשפ"ב (09.11.2021) בשם העותרת: עו"ד ג'מאל דהאמשה בשם המשיבים: עו"ד ענת גולדשטיין ][]פסק-דין

]המשנה לנשיאה נ' הנדל: בעתירה שלפניי ביקשה העותרת – חברה העוסקת, על פי עדותה, "ביבוא צאן מחו"ל, גידול צאן ובעלי חיים בארץ, לרבות כבשים, שחיטה ושיווק בשר בארץ – לבטל את ההוראה שהעבירו המשיבים, ביום 16.3.2021, לחברת מלאכת בשר י.א.א. בע"מ, לפיה "אין לאשר שחיטות כשרות" עבור העותרת.

לדבריהם, הם מחזיקים בראיות "כבדות משקל", המעידות כי העותרת משווקת בשר טרפה כבשר כשר "תוך הכשלת הציבור ואף בנגוד לחוק איסור הונאה בכשרות" – ובנסיבות אלה, "ברי כי המשיבים לא יאפשרו לעותרת להשתמש בשרותי שחיטה כשרה". המשיבים ציינו כי הם שוקלים לעשות שימוש בראיות אלה בהליכים נוספים, לרבות בהקשר הפלילי, והציעו להציג אותן לבית המשפט במעמד צד אחד.

לאחר העיון הגענו למסקנה כי "בהנתן טיב החומר, אין מקום לעשות פרפרזה או לגלות אותו" – וחשוב מכך, כי "יש חומר שקושר את העותרת ברמה הנדרשת כדי להצדיק את הפעולה ולא נתערב". בנסיבות אלה, הבהרנו לב"כ העותרת כי אין מנוס מפסיקת הוצאות נגדה, אם כי "ייתכן שההוצאות יהיו מופחתות אם לא תעמוד על העתירה" (פרוטוקול הדיון מיום 9.11.2021, עמודים 5-6).

דין העתירה להדחות בהיעדר עילת היתערבות בהחלטת המשיבים למנוע מן העותרת לבצע שחיטה כשרה.

...

מזווית אחרת, המשיבים ציינו כי ביום 15.3.2021 ניתנו לעותרת יומיים לצורך מימוש זכות הטיעון – אם כי, משהתברר להם כי בכוונתה לבצע בערב יום 16.3.2021 "שחיטה נוספת בבית מטבחיים, באופן שעלול כאמור להכשיל את הציבור", היא נדרשה להשיב עד צוהריי אותו יום – וההחלטה התקבלה, בסופו של דבר, בטרם הוגשה תגובתה.

לאחר העיון הגענו למסקנה כי "בהינתן טיב החומר, אין מקום לעשות פרפראזה או לגלות אותו" – וחשוב מכך, כי "יש חומר שקושר את העותרת ברמה הנדרשת כדי להצדיק את הפעולה ולא נתערב". בנסיבות אלה, הבהרנו לב"כ העותרת כי אין מנוס מפסיקת הוצאות נגדה, אם כי "ייתכן שההוצאות יהיו מופחתות אם לא תעמוד על העתירה" (פרוטוקול הדיון מיום 9.11.2021, עמודים 5-6).

דין העתירה להידחות בהעדר עילת התערבות בהחלטת המשיבים למנוע מן העותרת לבצע שחיטה כשרה.

סוף דבר – העתירה נדחית בהעדר עילת התערבות בהחלטת המשיבים.

טענות הנתבע: במסגרת בקשה זו עותר הנתבע למתן צו מניעה לפיו הכלב החדש יוצא מהבית ויוחזר לבעליו, והכלבה השנייה תהיה קשורה בחצר הבית האחורית, וכן לאסור על התובעת להכניס אותה לתוך הבית.

הנתבע אף מציין ומדגיש, כי סוגיית היותו אלרגי לכלבים אינה עניין רפואי, אלא, הכוונה היא כי הוא מתעב, סולד ונגעל מכלבים ובעלי חיים בבית בהיותו רגיש לחיה זו. לטענתו, התובעת והוא ניהלו אורח חיים דתי מאז נישואיהם ועד לפרוץ המשבר, כימעט 25 שנים, ומעולם לא הכניסו חיה טמאה הביתה בדיוק כמו שלא מכניסים חזיר לתוך הבית.

פסה"ד הנ"ל מפנה גם לפסיקת כבוד השופט נאמן בתמ"ש (קריות) - 11- 09 ד.ב נ' ק.ו (פורסם בנבו, מיום 13.6.2011 ) וכן לפס"ד של כבוד השופט שאול שוחט בתמ"ש (תל אביב - יפו) 32405/01 פ.א נ' א.א (פורסם בנבו, מיום 18.3.2004 ).

בעניינינו לא הוברר מספיק ע"י התובעת מדוע יש צורך להחזיק היום בשני כלבים, כאשר עד לאחרונה, ולאחר חיים משותפים של כימעט 24 שנה, לא היה בבית אף כלב, ואני דוחה את הטענה כי הכלבים משמשים הגנה ובטחון על התובעת מפני אלימותו של הנתבע על עד היום ובחלוף חיים משותפים לתקופה כה ארוכה, התובעת לא הצליחה להוכיח כי אכן הנתבע נהג נגדה באלימות פיזית ומילולית כלשהיא ולא הובאה מטעמה כל ראייה להוכחת טענה זו. התובעת לא צרפה לתביעתה כל ראייה או אסמכתא לכך, כי הנתבע הורשע בגין אלימות שהפגין נגדה.

הכנסת הכלב לתוך הבית בנגוד מוחלט לרצונו ולהסכמתו של הנתבע הנו מעשה לא מקובל ואין ליתן לו הכשר, ובפרט כאשר לא הוכח ע"י התובעת כי הכנסת הכלבים נחוצה והכרחית.

...

אשר כל כן ולאור האמור לעיל, אני נעתר לבקשת הנתבע ומחייב את התובעת להוציא מיד וללא כל דיחוי את שני הכלבים מתוך הבית.

לא נעלמה מעיניי טענת התובעת לפיה אין לביהמ"ש לדון בבקשה זו במסגרת התביעה, אולם טענה זו אני דוחה וסבורני כי יש לביהמ"ש סמכות לדון בבקשה שכן עסקינן בסוגיה שקשורה לבית המגורים המשותף של הצדדים סוגיה שנופלת תחת התביעה הרכושית שהוגשה בעניין בית המגורים המשותף של הצדדים.

המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים.