צו מניעה נגד הוצאת ילד לטיול ללא הסכמת ההורה

צו עיכוב יציאה כאמור כנגד הילדים מן הארץ, הוצא ביום 08/08/2019 ובדיון שהתקיים בפגרה בפני כבוד השופטת חדד התברר כי האב ביקש להוציא הקטינים לטיול ב..

בסופו של יום, בהסכמת הצדדים, בוטל צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא כנגד הילדים ושלושתם נסעו עם האב ל..

יוער כי האב טען כי האם היא זו שסלקה את הילדים מהבית לאחר שהרחיקה אותו בצו הרחקה, החליפה מנעולים בבית ומנעה מהילדים לקחת ציוד לבית ספר.

בעיניין זה ציינה המטפלת כי ככל שההורים ימשיכו בכך לא תהיה כל ברירה אלא להוציא הקטין להשמה חוץ ביתית ואף ציינה כי הקטין הוא ילד מריבה וככל שהמצב יימשך, לא יוכל לגדול אצל מי מהוריו.

וככל שאתרשם כי מי מהם אינו משתף פעולה, אשקול מתן אפשרות להורה האחר לקבל החלטה ללא הסכמת ההורה השני.

...

סוף דבר בנסיבות אלו ולא בלי חשש, נראה כי לא ניתן לבודד את הרכיב של ניכור הורי מכלל רווחתו הנפשית של הקטין ובמצב הדברים הנוכחי לקטין טוב יותר לשהות באשדוד אצל אביו.

לפיכך, אני מורה כאמור כי הקטין לא יעבור לעיר .

אני אוסרת על ההורים לעדכן את הקטין בדבר ההחלטה ומצאתי כי בנסיבות העניין החלטתי תועבר לו על ידי המטפלת או על ידי העו"ס בהתאם להחלטתן ותתווך לו על ידי מי מהן תוך שבעה ימים כאשר על ההורים לשתף פעולה בעניין זה. מובהר שככל שאווכח כי מי מההורים שיתף הקטין או הבנות בהחלטתי זו טרם שתתווך ההחלטה לקטין על ידי גורמי המקצוע, הוא יחויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 3,000 ₪ והוצאות בסך של 5,000 ₪ לטובת ההורה השני.

בפתח הדיון היום ולאחר שהודעתי לצדדים כי שמעתי את ההקלטות שצירפו לתצהיריהם וכי ניכר מהם, ביתר שאת, כי ילדיהם (אשר אחת מהן נשמעת בהקלטה כ"מבוגר האחראי" שמנסה לפשר בין הוריה הניצים) נפגעים פגיעה אנושה מעוצמת הסיכסוך המתנהל בין כותלי הבית, לעיניהם, הצעתי לצדדים, שוב, לשקול את הצורך בהכרעה שיפוטית, אולם שעה שהצדדים שבפני לא הצליחו להתעלות מעל לשיקולים אחרים ולא הצליחו להגיע להסכמה ביחס לאופן הפרדת המגורים, כאשר נהיר לשני הצדדים כי המשך המגורים בצוותא, עלול לדרדר את הסיכסוך למקומות נידחים, נאלצתי לשמוע ראיות והצדדים ועדיהם נחקרו על תצהיריהם.

הארוע הנטען שבגינו הגישה המבקשת תלונה למשטרת ישראל היתרחש ביום 20.2.2021 , עת שב המשיב מטיול עם הקטינים.

טענות המשיב: בתצהיר שהגיש המשיב בפתח הדיון מיום 24.2.2021 הוא טען כי לא היה מקום מלכתחילה להוציא נגדו צו הגנה.

" דומה כי אין להכביר במילים לנוכח הנזק הנגרם לילדי הצדדים החשופים להתנהלות הוריהם, כאשר מעיון במה שבפניי ולאחר ששמעתי את הצדדים, שנחקרו על תצהיריהם ולאחר ששמעתי את ההקלטות של הארוע, שהוגשו על ידי הצדדים, אני סבור כי יש בטענותיה של המבקשת ממש 3) לחוק למניעת אלימות במשפחה וסעיף 2(ב) לחוק 1 ) וכי קמה עילה למתן צו הגנה, על פי סעיף למניעת הטרדה מאיימת.

...

" דומה כי אין להכביר במילים לנוכח הנזק הנגרם לילדי הצדדים החשופים להתנהלות הוריהם, כאשר מעיון במה שבפניי ולאחר ששמעתי את הצדדים, שנחקרו על תצהיריהם ולאחר ששמעתי את ההקלטות של האירוע, שהוגשו על ידי הצדדים, אני סבור כי יש בטענותיה של המבקשת ממש 3) לחוק למניעת אלימות במשפחה וסעיף 2(ב) לחוק 1 ) וכי קמה עילה למתן צו הגנה, על פי סעיף למניעת הטרדה מאיימת.

לאור האמור לעיל, אני מורה על הארכת תוקף צו ההגנה לתקופה של 3 חודשים ואוסר על המשיב כמפורט להלן: להיכנס לבית הצדדים בו מתגוררת המבקשת; להימצא בתחום של 100 מטר מבית המבקשת וממנה; להטריד את המבקשת בכל דרך ובכל מקום; 9 .

הקטינים יתקיימו כפי החלטתי מיום 24.2.2021 בשים לב לעולה מעדויות הצדדים, למסקנותיי האמורות ולצורך בניהול הליך זה, אגב הוראות 13 תקנות סדר הדין האזרחי התשפ" 2020- , אני מחייב את המשיב בהוצאות המבקשת בסך של 2,000 ₪, שישולמו למבקשת בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן ההחלטה ועד למועד התשלום בפועל.

מבוא: בפניי תביעה שהוגשה על ידי גרושתו של המנוח למתן צו עשה אשר יאפשר לה לעשות שימוש בזרע המנוח להפרייתה.

אני הייתי מוציא אותו למגרש משחקים, מטייל איתו, הוא לא יכל לתפקד.

מה שמנע ממנו זה המחלה.

אם הוא היה מבריא, הוא היה מסכים בודאות להביא ילד עם התובעת גם לאחר הגירושים.

היה לנו טיולים משותפים, שבתות אצל ההורים של המנוח, בכללי חיינו יחד עד שהמצב היתדרדר, נכנסנו לקורונה ולא היה אפשרות להפגש ברמת סיכון גבוהה, עד שבמאי 20 הוא התאשפז, זה היה האישפוז האחרון ושם היינו עם הילד, הייתי הולכת לבקר, חצי שנה לפני לא הייתה היזדמנות, זה היה שיחות וידיאו, טלפונים, כשבקושי היה מדבר.

...

אני סבור שזה משקף את רצונו".

החלטנו להיפרד בעקבות המחלה, החלטה משותפת.

בנסיבות אלו, אני קובעת כי הוכח בפניי שרצונו המשוער של המנוח היה כי התובעת תעשה שימוש בזרעו לאחר מותו.

לפיכך, התביעה מתקבלת.

· מדו"חות המטפלים עולה כי הבעל אינו בשל לטפול, ואף בביה"ד התבטא כלפי האישה בצורה בוטה: "כלב אפשר לאלף, היא אישה שלא מקשיבה". · הבעל התעכב מליצור קשר לטפול הזוגי מטעם ביה"ד בת.ל.מ., ואף במהלך הטיפול לא הסכים להקפיא את ההליכים המשפטיים הרכושיים בביהמ"ש. · טענת הבעל להברחת מניות ע"י האישה במשך שנים – בגללה נמשכו הליכים יותר מארבע שנים – נדחתה בביהמ"ש הסתיים בסכום זעיר של כ-6,000 ₪.

· האישה העלילה על בעלה שלקח כספים ממנה, תיק שניסגר מחוסר ראיות, ובעקבותיו הוציאה צו הרחקה מביהמ"ש. · האישה עזבה את בית הצדדים באופן חד צדדי ב-8/2108, ושוב עזבה כשנה לאחר מכן לאופקים.

[2: בדיון ההוכחות אמרה האישה (שורה 794): "ישננו מעל הארגז הזה", ומשמע לכאורה שבאותה עת (2/2017) עדיין ישנו באותה מטה, אך אין לקבוע מסמרות על פי זה. ] בענין הארוע בחוה"מ סוכות – בו יצאה האישה עם הילדים לשהות עם משפחתה בצפון בנגוד לרצון בעלה אשר נשאר לבד בבית – שהיווה לבעל "שבירת כלים", האריך ב"כ האישה בכך שאין לבעל לנתק את אישתו מקשריה עם בני משפחתה, ושבמקרים מסוימים בעל המונע את אישתו מכל קשר עם משפחתה דינו שיוציא ויתן כתובה, כמבואר בשו"ע (אה"ע סימן עד סעיפים ד, ט).

] ואין די בכך שיש לביה"ד "תחושה" בעלמא שלא חיו טוב כדי להגדירה כמורדת בו, שהרי יש לה שטר חוב ביד, וכנגדו צריך שביה"ד יראה מרידה ממשית נגד עיניו שתאמר מעיקרא שאיננה רוצה בו, כדי שאף הוא יוכל לטעון גם לוּ רציתי לחזור אליה הרי היא לא רוצה בי."

7) בחוה"מ סוכות תשע"ח (אוק' 2017) האישה עם ילדיה נסעו עם הוריה ומשפחתה לטיול בצפון, כולל לינה, בנגוד לרצון הבעל.

...

מסקנה בעניין הכתובה ביה"ד קובע שאם הצדדים יתגרשו, האישה זכאית במישור העקרוני לכתובה, אך כאמור לעיל – לאור הספיקות הרבים שהתעוררו בהתנהלות הצדדים ובסיבות שגרמו לגירושין, והאשמה המוטלת על כל אחד מהצדדים בפירוק חיי הנישואין – על הבעל לשלם לאישה סך של שליש כתובה, סך כ-175,000 ₪.

מאחר שהגענו למסקנה, שהבעל חייב במישור העקרוני בכתובה, אך יש לפשר בסכום, כחלק מקביעת הסכום יש להטיל על הבעל גם הוצאות עבור קיום דיון ההוכחות, ולכן עליו לשלם לאישה סה"כ 180,000 ₪.

מסקנה לאור כל האמור, על הבעל לשלם לאישה סך 180,000 ₪ עבור כתובתה ותוספתה, תוך 60 יום ממועד הגירושין.

מכתב האישום המתוקן עולה כי הנאשם והמתלוננת הגב' מ"פ (להלן: "המתלוננת") גרושים, והם הורים לארבעה ילדים, ובהם קטין יליד 27.1.2013 (להלן: "הקטין"), שהתגורר עם אמו בדירה בעיר רמלה.

מר אביאל פנחסוב בן 22, סיפר שאביו הוא איש מישפחה שלא החסיר מהם דבר: טיולים, בגדים, חוגים, הוצאת רישיון נהיגה, מכונית לכל ילד, נסיעות לחו"ל ועוד.

הוסיפה התובעת וטענה כי עונש מאסר על תנאי למשך 3 חודשים, שהוטל על הנאשם בת"פ (רמלה) 12674-03-23 ביום 27.4.2023, הוא בר הפעלה בהתאם למבחן המהותי שנקבע בפסיקה משום שנועד להגן על שלומה ובטחונה של המתלוננת ולמנוע הטרדה כלפיה מצד הנאשם.

ביום 27.4.2023 נדון הנאשם לעונש מאסר בפועל למשך חודשיים וחצי, בהתאם להסדר טיעון, בו הורשע בעבירות הפרת צו שנועד להגן על אדם והטרדה באמצעות מתקן בזק, בכך שביום 1.3.2023 הוא היתקשר אל המתלוננת 16 פעמים, חרף צו הגנה שהוצא נגדו, שלח לה מסרונים ובקש לחזור לחיות עימה.

באופן מקומם הטיל הנאשם בדבריו לעונש את האשמה על המתלוננת, והציג את עצמו כקורבן: "העברתי לגרושה שלי 5 מיליון ₪ בהמחאת זכות ועוד 12 מיליון ₪ בהסכם הגירושין. הכל רשום. ארור היום שהעברתי אליה. מאותו יום החלה כל המסכת של כל הדברים. העברתי לה בהסכמה. היתה סיטואציה שהייתי צריך להעביר אליה. מהיום שהעברתי אליה התחילה כל המסכת, תלונות שוא וזה האובססיביות של האישה שמתלוננת עליה כל פעם" (הדגשה שלי א"א).

...

לפיכך אני סבורה כי המאסר המותנה חל בענייננו.

לסיכום, הגעתי למסקנה שיש חובה לנקוט בענישה מוחשית על הנאשם לריצוי במאסר של ממש ולא בעבודות שירות ולכך יתווסף המאסר המותנה.

אשר על כן אני גוזרת על הנאשם את העונשים שלהלן: מאסר בפועל למשך 7 חודשים, בניכוי ימי מעצרו בהתאם לרישומי שב"ס. עונש המאסר המותנה מת"פ (רמלה) 12674-03-23 מיום 27.4.2023 למשך 3 חודשים יופעל במצטבר לעונש המאסר לעיל, כך שסה"כ יישא הנאשם מאסר בפועל למשך 10 חודשים.