צו מניעה נגד בניית שביל ציבורי על ידי רשות מקומית

עוד אישרו הנתבעים כי נטעו סמוך לפני הבקשה לצוו המניעה לימונים בשטח המריבה עוד הועלו טענות כנגד זכות המושב בשטח המריבה, כך נטען כי תכנית דג/207 והסכם המשבצת לא מקנים למושב זכויות בשטח המריבה, שעה שהועבר לרשות הנתבעים ומעמדם בו כחוכר.

נטען כי התכנית החלה לא מסמנת את שטח המריבה כשטח צבורי או שביל.

מסקנת המודד היא כי קיימת חלקה ציבורית (ללא מספר) בשטח של כ- 3.160 אשר חולקה לשלושה חלקים על ידי תכנית דג/207: מיגרש 84 – 1.190 דונם מיגרש 85 – 1.530 ויתרת החלקה שטח צבורי.

מהנספחים עולה כי ביוני 1977 ניתן על ידי הועדה המקומית לתיכנון ובניה "שקמים" היתר לבניית בית מגורים תוך הריסת הבית הקיים.

עוד צוין בו כי הוצא בעקבות: "בנייה ללא היתר על שצ"פ עבודות עפר, הצבת מכולה, בניית מסלעה פריסת ציוד בשצ"פ המתוכנן להולכי רגל". הנתבע הצהיר כי הצוו נולד עקב עבודות שביצע לחשיפת היסודות של הבית הישן וכי בעקבות הצוו הציג למפקח הועדה את מיסמכי ההיתר משנת 1977 ומפת מדידה שערך עבורם המודד שאול ברטיש ביום 24.1.11, ובעקבות זאת ניתן להם ביום 31.5.11 אישור ממפקח הועדה להשלים חשיפת היסודות לצרכי מדידה ולתחם את המיגרש על ידי גדר רשת, על בסיס המדידה של ברטיש.

...

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי למושב אין זכות לדרוש ממי שתפס שטחים ציבוריים בתחום המשבצת של המושב לסלק ידו מהם.

לבעלי הדין הייתה הזכות להישען על ראיות שהובאו בשלב הסעד הזמני, מכוח תקנה 246 לתקנות סדר הדין האזרחי, אולם נמנעו הם מלעשות שימוש מפורש בסעד זה. עם זאת, בפועל הובאו ראיות הדומות לראיות שהוצגו בשלב הסעד הזמני, וכפועל יוצא לא שינו את המסקנה המקדמית.

סוף דבר התובע הוכיח כי בעת הקמת המושב השטחים החורגים מחלקה 84, והמהווים את שטח המריבה, הוגדרו כשטח ציבורי.

על כן, התביעה לסילוק ידם של הנתבעים נדחית.

על פי תכנית האיחוד והחלוקה חלק מהשטח שהיה מוחזק על ידי המבקש יועד לשטח צבורי פתוח כאשר אחד השימושים המותרים על פי התכנית הנו שבילים.

בית משפט קמא ציין כי אין חולק כי מיגרש מספר 535 מיועד, לפי תכנית מאושרת, לשמש דרך ציבורית וכן כי מיגרש זה המצוי בחלקה טרם הופקע על ידי הרשות המקומית, על מנת ליישם את התכנית המאושרת הנ"ל. יחד עם זאת, סבר בית משפט קמא כי אין בעובדה זו כדי לבטל את תוקפה המחייב של התכנית המאושרת מטעם רשויות התיכנון, לפיה, מיגרש 535 הנו שטח צבורי שייעודו "דרך ציבורית", שאמורה לשמש את כלל הציבור.

עוד ציין בית משפט קמא כי מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובת המשיב שכן אם בסופו של דבר התובענה תדחה, הסעד הזמני, האוסר על המבקש להפריע למשיב לעשות שימוש בדרך 535 לצורכי מעבר, יבוטל, לא ייגרם למבקש עקב כך כל נזק שאינו בר תיקון, שכן, כבר היום נאסר על המבקש לבנות או לבצע כל עבודה במיגרש 535 הנ"ל, המנוגדת לתכנית המאושרת, שלפיה, ייעוד חלק זה הוא דרך ציבורית.

המבקש מיאן להשלים עם החלטת בית משפט קמא ובבקשת רשות העירעור שהגיש טען כי התכנית המפורטת 260-0263475 היא תכנית איחוד וחלוקה בלבד, ומשלא בוצעה הפקעה על ידי הרשות לא יכול המשיב להסתמך על אישור התוכנית כדי לבקש מבית המשפט צו המתיר לו לעשות במקרקעין של האחר, ולא כל שכן לכל הציבור שיוכל עתה לעשות שימוש בדרך.

עוד ובנוסף נטען על ידי המבקש כי בקשת המשיב לצוו מניעה זמני הנה בקשה תיאורטית שכן הדרך שהייתה אמורה להוביל לכביש גדול יותר חסומה.

...

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו, כב' השופט וויליאם חאמד בתיק ה"פ 37892-11-20 מיום 21/01/21, במסגרתה נעתר בית משפט קמא לבקשת המשיב ונתן צו מניעה זמני האוסר על המבקש למנוע מהמשיב לעשות שימוש בשטח המיועד לדרך המסומן כמגרש מס' 535 לצורכי מעבר ברגל או באמצעות כלי רכב.

דיון לאחר ששבתי ועיינתי בהחלטת בית משפט קמא בסעד הזמני, בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש ונספחיה, וכן שקלתי את נימוקי המבקש בכובד ראש, נחה דעת כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף בלא קבלת תשובת המשיב.

לנוכח כל האמור, סבורה אני כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

סוף דבר סיכומו של דבר - הבקשה נדחית.

ביום 7.1.13 פנה התובע במכתב לתאגיד בעיניין " נזילה מקוו של צנור משותף , שהוא צנור ראשי, שהורכב בזמנו על ידי הרשות המקומית מתחת לשביל, מעבר לשביל גינתי. מדובר בצנור ראשי, משותף, שהורכב כאמור, מתחת לדרך ציבורית, והדבר באחריות מי נע והרשות המקומית." התובע מציין, כי אין המדובר בבניין משותף שכן נעשתה פארצלציה, ולכן אין המדובר בפיצוץ בצנרת פרטית או צנור שירות כהגדרתם בפקודת העיריות.

לעניין ביטול המערכת המשותפת הכוללת את מד המים הראשי, טען התאגיד כי הדרך לבצוע שינוי במערכת המים הקיימת, הנה באמצעות הליך של תיקון בהיתר הבניה, לשינוי בתחום המים, הכרוכה בתשלום, כאשר התאגיד נעתר לבקשה במקום בו אין מניעה הנדסית לבצוע הבקשה ואין בה כדי לפגוע במערכות המים והביוב של התאגיד או של צרכן אחר (תיקון מיום 1.1.15 בתוספת השניה לכללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), תש"ע -2009 (להלן: "כללי תעריפים").

(ב) בלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א), הרשות המקומית לא תפעל, לענין אספקת שירותי מים ושרותי ביוב ולענין שהיא העבירה לחברה, כאמור בהוראות החוקים האלה ובתקנות ובחוקי העזר שהותקנו מכוחם, לפי הענין: (1) סעיפים 235(2), 237 ו-238 לפקודת העיריות; (2) סעיף 147 לצוו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950, ולצו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג-1953, וסעיף 63(א) לצוו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958; (3) פקודת העיריות (אספקת מים); (4) חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962".

משלא הוגשה על ידי התובע תביעה כנגד הערייה בגין העובדות נשוא הליך זה, עובר ליום 1.4.04, יש באמור כדי להביא לדחיית התביעה דנן כנגד הערייה , בהיעדר יריבות.

...

לאור האמור , אני דוחה את טענת התובע כי הנזילה בצינור המים היתה בשטח ציבורי ולהעדר אחריות מצידו לתיקון הנזילה בצנרת, וקובע כי עליו לשאת, יחד עם הדיירים האחרים בבניין בעלות תיקון הנזילה בצנרת שביצע התאגיד.

מכל האמור, דין הבקשה להורות לנתבעות לחבר את מד המים בדירת התובע ישירות למד המים הראשי ולבטל את קו המים המשותף להידחות.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

ברהום חזרו בכתב התביעה המתוקן על הסעדים שביקשו בכתב התביעה המקורי בתוספת סעד כספי הנתבע מספורי בסכום של 77,000 ₪ בגין עלויות בניית הקיר התומך (ממנו הוא נהנה לטענתם), וכן נזק לא ממוני, וכלפי עירית שפרעם, מתבקש פיצוי בגין נזק לא ממוני, וכן נתבקש: "צו עשה המורה לה להסיר את המיטרד שניגרם לתובעים בשל מצבה של דרך הגישה, והפעולות שנעשו בה על-ידי הנתבע ובעידודה ו/או הסכמתה ו/או אישורה בכך שדרך הגישה תסלל לפי הוראות התכנית החלות". ספורי טען להגנתו כי לא ביצע את העבודות הנטענות על-ידי ברהום בתוואי הדרך, למעט עבודות אחזקה ויישור גבולות ביחס לחלקת ברהום שבוצעו בהסכמת ברהום ב-16'.

בית-משפט לא היתייחס בפירוש לצדה האחר של המשוואה, קביעת המומחה כי בעיות הנקוז נובעות מהפתח שהותירו ברהום בקיר התומך שבנו על-מנת לאפשר להם גישה לחלקתם מכיוון דרך 38, וככל הנראה לא ראה חשיבות בהכרעה בכך לאור מסקנתו כי על העיריה לדאוג לנקוז הדרך כך או כך. בקשר לטענת העיריה לגבי סעד הסלילה - יש מקום לידון בהתכנות פסיקת סעד כזה על-ידי בית-משפט קמא, הגם שיש להבהיר כי הסעד נתבע במפורש בכתב התביעה של ברהום (סעיף 57.9): "צו עשה המורה לה (לעיריה - ע.ו.) להסיר את המיטרד שניגרם לתובעים בשל מצבה של דרך הגישה (דרך 38 - ע.ו.)... בכך שדרך הגישה תסלל לפי הוראות התכניות החלות". השאלות שעומדות להכרעתנו: האם מתקיימת עילת מיטרד כלפי ברהום בגין הבעייתיות בשימוש בשביל הגישה לחלקתם, מכיוון דרך 38, לאחר שהם בנו את הקיר התומך עם פתח גישה מכיוון כביש 38? האם היה מקום לאופן בו היתייחס או היתעלם בית-משפט קמא ממסקנות חוות-דעת המומחה שמונה על-ידו? האם היה מקום להורות בצו עשה לרשות מקומית על סלילת כביש - כל דרך 38 והעתקת עצים, במסגרת תביעה אזרחית בעילת מיטרד? מהות המיטרד ראשית, יש להבהיר מהו המיטרד שניגרם לברהום, ושיש להסירו.

הליך זה לא נועד כדי להלין על האופן בו מנהלת הרשות המקומית ענייניה ופועלת בגדר סמכויותיה, או את אופן קביעת סדרי העדיפות והקדימות על-ידיה - אלא לפצוי בגין נזק שארע בגין היתנהלות קלוקלת מסוימת שהביאה לנזק ממשי ומוגדר, והתרופה - פיצוי או ציווי - נועדה כדי למנוע את הישנות קרות הנזק בשל אותה היתנהלות.

" וביתר הרחבה, ראה ב-רע"א 11224/04‏ המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר (16/2/05), בהשמטת אסמכתות: "רואים אנו כי הפרט האמור תוחם את סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים על-פי זהותו של הגורם המחליט. אין הוא כולל כל היתייחסות לנושא או לסוג העניין אשר לגביו התקבלה ההחלטה. נזכיר עוד כי המונח "החלטה של רשות" מוגדר בסעיף 2 לחוק כ"החלטה של רשות במילוי תפקיד צבורי על-פי דין, לרבות העידר החלטה וכן מעשה או מחדל".

דרישה למתן צו עשה כנגד רשות מקומית בכובעה הצבורי בגין החלטה שהתקבלה על-ידה, או בנוגע לאופן הפעלת אחריות וסמכויות הנתונות לה על-פי דין בהתאם לשיקול דעתה המינהלי - תיעשה בדרך של הגשת עתירה מנהלית לבית-המשפט לעניינים מינהליים.

...

סבורני כי בכל הנוגע להיקפה של הסמכות העניינית על-פי פרט 8(א) לתוספת, אין מקום להבחין בין פעולות מנהליות שונות בהתאם למידת שיקול-הדעת אשר הופעלה טרם ביצוען.

" סיכומו של דבר, הסמכות בבית-משפט אזרחי נקבעת בהתאם למבחן הסעד.

כנגזרת מעניין סלילת הכביש, סבורני כי לא היה רשאי בית-משפט קמא להורות לעיריה לבצע את ההליך הנדרש לעקירת עצי הזית, הן בשל ההנמקה שפורטה לעיל ביחס לפעולות המצויות בליבת סמכותה של הרשות; וכן מאחר שסעד זה ניתן על-ידי בית-משפט קמא כדי להבטיח את סלילת הכביש, ומשנמצא כי אין בסמכותו להורות על סלילת כל דרך 38 בהליך אזרחי - אין טעם בהוראה על עקירת העצים לצורך כך. לסיכום: לא הוכח בבית-משפט קמא כי הפתח שפתחו ברהום בקיר התמיכה שבנו בין חלקה 30 לחלקה 29, חוקי בכל הקשור לכך שמטרתו לשמש כמעבר מדרך 38 לחלקה 29, ולא הוכח כי יש היתר של רשויות התכנון המאפשר פניה מדרך 38 לכיוון חלקה 29.

כיום, דרך זו נחסמה על ידי הנתבע, כאשר האחרון הסיר את האספלט ונטע במרכז הדרך עץ , על מנת למנוע מן התובע להשתמש בו. בסכומיו בכתב טען התובע כי הנתבע, מלבד חסימת דרך 535, הקים, ללא היתר בניה כדין, מבנה מגורים על מיגרש 319, שלפי התכנית המפורטת המאושרת מיועד לכביש שישמש את כל הבעלים של הזכויות בחלקה 55, ובכך סיכל הנתבע את סלילת הכביש על ידי הרשות המקומית.

במקרה שבפנינו, טרם בוצע הליך זה, ולפיכך, הזכות לשימוש וחזקה בלעדיים בקרקע נתונה לבעלים המקוריים של הקרקע בלבד, היינו לנתבע, ואין להפריע לשימוש זה. זאת ועוד, בהתאם לתכנית המאושרת, מיגרש 535 אכן משמש כ"שטח צבורי פתוח", אך אינו מיועד למעבר כלי רכב ואסור לכלי רכב לעבור דרך שטח זה. לטענתו, השמוש במילה "שביל" בסעיף 4.3.1 לתקנון התכנית, הנכלל ברשימת השימושים המותרים, אינו "דרך", אשר כן מיועדת למעבר כלי רכב, בהתאם לסעיף 1 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, אלא מיועדת רק למדרגות ושבילים לגינון בלבד.

אומנם, הזכויות הקנייניות במיגרש 535, המיועד לדרך ציבורית, טרם הופקעו על ידי הרשויות המוסמכות.

ראה לעניין זה את החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, בתיק רע"א 32862-05-21 מיעארי נגד מ. מ. גדיידה – מכר ואח', שם נקבע כי בין שלב אישורה של תכנית לשינוי ייעוד קרקע לייעוד של צורכי צבורי ( כפי שמתקיים במקרה שבפניי, כאשר מיגרש 535 אושר, לפי תכנית בתוקף, לייעוד של דרך ציבורית ), לבין שלב ההפקעה: " ...קיים מצב ביניים בו הרשות יכולה לתפוס חזקה במקרקעין והדבר

סוף דבר לאור כל האמור, אני מקבל את התביעה ונותן בזאת צו האוסר על הנתבע לבצע כל פעולה, לרבות הקמת מבנה, נטיעת צמחיה או כל מעשה אחר, שיש בה כדי למנוע מהתובע לעשות שימוש במיגרש 535 כדרך מעבר, רגלית או באמצעות כלי רכב, לצורך הגעה למגרש שבחזקתו בחלקה 55 הנ"ל. כמו כן, ניתן בזה צו עשה המורה לנתבע להסיר כל מבנה, צמח או מיכשול שהוא הניח בתוואי הדרך במיגרש 535, ואשר יש בו כדי להפריע לתובע לעשות במיגרש הנ"ל שימוש של דרך גישה כאמור.

...

עובדה זו, בצד העובדה כי אין, נכון להיום, תכנית של איחוד וחלוקה, על דרך פירוק שיתוף במקרקעין, ולאור זאת, אין לקבוע כי הנתבע הוא הבעלים היחידי של הזכויות במגרש 535, שאושר כדרך, לפי תכנית מפורטת מאושרת – מובילות למסקנה כי יש ליתן את הסעד המבוקש.

סוף דבר לאור כל האמור, אני מקבל את התביעה ונותן בזאת צו האוסר על הנתבע לבצע כל פעולה, לרבות הקמת מבנה, נטיעת צמחיה או כל מעשה אחר, שיש בה כדי למנוע מהתובע לעשות שימוש במגרש 535 כדרך מעבר, רגלית או באמצעות כלי רכב, לצורך הגעה למגרש שבחזקתו בחלקה 55 הנ"ל. כמו כן, ניתן בזה צו עשה המורה לנתבע להסיר כל מבנה, צמח או מכשול שהוא הניח בתוואי הדרך במגרש 535, ואשר יש בו כדי להפריע לתובע לעשות במגרש הנ"ל שימוש של דרך גישה כאמור.

כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪, וזאת תוך 45 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיו.