הדבר קבל ביטוי גם בהחלטת בג"ץ מיום ד' בכסלו תשע"ט (12.11.2018) (בג''ץ 6617/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול), כפי שהובא לעיל:
"צוי ההגבלה ניתנו על ידי בית הדין האיזורי מכוח הסמכות הנתונה לו לפי חוק קיום פסקי דין, והצווים אושרו כדין בידי נשיא בית הדין הגדול. יבואר כי חוק קיום פסקי דין מעניק לבתי הדין כלים משמעותיים שנועדו להלחם בתופעה השלילית של סרבנות גט, ומטבע הדברים הטלת הסנקציות הקבועות בחוק עלולה להסב פגיעה מסוימת ולעיתים קשה לסרבן או לסרבנית הגט. עם זאת, מן העבר השני עומדת זכותם של בן או בת הזוג העגונים, להשתחרר מקשר נישואין מלאכותי הנכפה עליהם, וכי חירותם תוחזר להם. החוק מעניק לבית הדין שיקול דעת בהטלת הצוים, כשלנגד עיניו זכויותיהם של שני הצדדים גם יחד וכן המטרה של מניעת התופעה הפסולה של עגינות."
מעתה, עלינו מוטלת החובה לשקול במאזני צדק האם הגיע העת להטיל צו מאסר נגד האישה לאור הנתונים הרלוואנטיים למקרה דנן.
טרם נביא את טענות הצדדים בנקודה זו, נציין כי כבר בהחלטתנו מיום י"ט באייר תש"פ (13.5.20) החליט בית הדין כי למרות שהסמכות החוקית נתונה לבית הדין להטיל צו מאסר, ימתין בית הדין עם מתן ההחלטה כי אולי ושמא תתרצה האישה לקבל את הגט בלא צו זה. כדלקמן:
"לאור האמור, לכאורה, אין להשהות את מתן הסנקציות המבוקשות כבר עתה. אך בית הדין שקל את הדברים היטב, ולאחר שיקול הדעת, מחליט בית הדין להמתין עם הסנקציות החמורות עוד פרק זמן, כדי לאפשר למשיבה לבצע את החלטת בית הדין גם בלי סנקציות אלו. יתכן ושמא תראה המשיבה את הכיוון אליו נוטה הרוח ותפטור אותנו מן הצורך להטיל עליה סנקציות חריפות אלו. לפיכך, בשלב זה לא יטיל בית הדין עונש מאסר על האישה."
כבר אז קבע בית הדין:
"לאור האמור, לא נראה כי יש צדק במשיכת הליך הכפיה על פני זמן רב. אלא על בית הדין לקבוע סד של זמנים צפופים, על מנת לסיים את הענין בהקדם האפשרי... אם חלילה וחס, צעדים אלו לא יעזרו, והמשיבה לא תביע את הסכמתה לקבל את גיטה, יתקיים דיון בפני בית הדין, לידון על החרפת הסנקציות ואף על הטלת מאסר."
ועתה עלינו לבדוק, האם הצעדים שנקט בית הדין עזרו? האם הם קירבו את האישה למטרה הרצויה? האם ההמתנה הביאה את האישה לתובנות הנכונות? האם יש טעם בהמתנה נוספת שאולי תפטור אותנו מן הצורך בהטלת הצוו החמור, צו המאסר?
לצערנו, אנו נאלצים לקבוע כי התשובה הברורה לשאלות אלו היא – לא!
עובדה ברורה היא, כי הסנקציות לא הועילו.
כמו שטען בצדק ב"כ האיש בדיון הנ"ל (שורה 52 לפרוטוקול הדיון):
"מעבר לימי עבודה שהוא מפסיד, ומעבר לעובדה שהוא לא יכול להתרכז בעבודה ולהתפתח כלכלית, כל ראשו בהליכים האלה. אנחנו כבר שנתיים שחלפו ממתן פסק הדין, ונזק של עצירת החיים ופגיעה באוטונומיה ובחירות, הסכום הזה של 400,000 ש"ח הוא אפילו קטן, כל אדם שתגידו לו בוא נעצור לך את החרות לשנתיים וניתן לך 400,000 שקל לא בטוח שבן אדם יסכים לזה."
מאידך, עלינו לשקול את מידתיות הנזק שעלול להגרם לאישה הסרבנית בהטלת צו המאסר.
...
גם האשה לא הכחישה את העובדות דלעיל (לאור האמור נעתר בית הדין לבקשת הבעל והוציא צו האוסר על האשה לפרסם נגד הבעל או משפחתו).
הטיב להגדיר זאת ב"כ האיש בטיעוניו לפנינו בדיון ביום ז' בטבת תשפ"א (22.12.20):
"יש דברים שקשה לכמת אותם, מבחינת עוגמת נפש ואובדן החירות והפגיעה באוטונומיה של הבעל לבנות תא משפחתי חדש וליצור זוגיות חדשה. כאשר פה ברור גם לפי מה שהאשה אומרת שהנישואין האלה הסתיימו, היא כבר לא אומרת שיש מקום לשלו"ב, היא גוזלת מאדם את כל החירויות של אדם ומונעת ממנו להביא ילדים, האם יש לזה מחיר? לא, זה נזק יומיומי, הוא לא יכול לצאת עם אף אחת, וליצור זוגיות, למה? על מה? ...היא אומרת לו אם לא תקבל את התכתיבים שלי אתה תישאר עגון ולא תוכל להתחתן, כי ככה היא קובעת והיא רוצה, הדבר הזה לא נתפס... לא נתקלתי בדבר כזה בכל שנות עבודתי כעורך דין... אסור לחכות יום אחד, צריך להוציא פקודת מאסר, אם זה לא המקרה אז באיזה מקרה? ביה"ד דיבר עם פרקליטה ואיתה והפציר בה, שלא נאמר התחנן, בסופו של דבר יש פה בן אדם ויש חיים ויש פה משפחה."
בנוסף, יש לקחת בחשבון כי נגרם לאיש גם נזק כלכלי.
ב"כ האשה: אני עדיין סבור שהטלת מאסר על בחורה צעירה, מדובר במעשה קיצוני וחריג אולי החמור ביותר בתחום הענישה שבכלל אפשר להטיל על אדם כלשהו, ובוודאי על בחורה צעירה, ואני סבור שעל ביה"ד להמשיך ולמצות את כל האפשרויות האחרות.
