כשלעצמי, אני סבורה כי במקרה דנן יש להתייחס אליו כאל צו עיקול זמני המוטל על נכס מקרקעין (כפי שנתבקש מלכתחילה אולם ייחד את איסור הדיספוזיציה על המיגרש כאשר התובעת מבחינתה אין נפקא מינה כפי שהבהירה גם לאחר הדיון כי תנתן בטוחה אחרת ולאו המיגרש עצמו) משהמטרה היא להגביל את יכולת השמוש בנכס ולמנוע את הברחת הנכס (למשל על ידי מכירתו לאדם אחר), כך שאם תיתקבל התביעה, התובעת תוכל להפרע מהנכס את חובו לכאורה של הנתבע.
...
ביום 31.7.22 קבעה כב' הרשמת הבכירה רעות זיו "לאחר עיון בטענות, ראיתי לדחות את הבקשה במתכונתה הנוכחית. שכן, בכל הקשור ביסוד ההכבדה, לבד מן הטענה לקיומו של חשש בדבר מכירת הנכס, לא נטען מאום, כאשר גם ביחס לטענה האמורה, הרי שזו נטענה באופן כללי, תוך שצוין "קיומו של חשש" שלא פורט למי על פי הנטען עתיד להימכר הנכס, באיזה מועד וכיו"ב. בנסיבות אלה, לא ראיתי להיעתר לבקשה" אשר נדחתה נוכח אי פירוט יסוד ההכבדה.
על כן, אני סבורה כי בכל הנוגע לבחינת מאזן הנוחות, הנקודה שיש בה להכריע את הכף היא השלכות סיווג התוצאה ומידתיותה.
תחילה סברתי כי מקום בו הנתבע, כפי שהוכיח, הגיש תכנית תכנונית כי אז הצו כבר אינו צו מניעה המבקש לשמור על מצב קיים אלא מבקש לשנות מצב קיים משההליך בוועדת תכנון ובנייה עלול להיעצר או להידחות ויכול ויהיה במתן צו עיקול או צו איסור דיספוזיציה כדי לפגוע בהליך התכנוני לו הוא ממתין כשיש לו זכות קניינית במגרש וטרם הוכרע פסק דין לטובת התובעת.
המזכירות תואיל להמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים.
