להשלמת התמונה, יצוין כי בטרם הגשת התביעה נקטו המבקשות בשני הליכים נוספים נגד הבנק המשיקים לענייננו:
(-) ביום 14.10.2021 הגישו המבקשות תביעה נגד הבנק למתן סעדים כספיים והצהרתיים, ולצדה בקשה לסעדים זמניים, בה עתרו, בין השאר, למתן צו מניעה זמני המורה לבנק שלא לעצור פעילות בחשבונות הבנק של המבקשות, ולהמנע מלפעול באופן הפוגע בבצוע עסקה בין המבקשות לבין חברה אחרת לרכישת פעילות אפרודיטה (ת"א 34310-10-21 ש.א.ג. ניהול קניונים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ).
זאת, הן מאחר שהמבקשות כלל לא העלו טענה כאמור לפני בית המשפט קמא במסגרת הבקשה לצוו עשה זמני (טענה זו עלתה אך בעקיפין מתוך התצהיר מנכ"ל המבקשות שצורף לבקשה, שם צוין בסעיף 12 כי "אפרודיטה נאבקת בתנאי שוק קצוניים כדי להמשיך ולספק עבודה למאות עובדיה"); והן מאחר שהמבקשות לא השכילו להציג כל ראיה המלמדת כי הן אכן ממשיכות להעסיק עובדים גם לאחר שהושלמה מכירת הפעילות העסקית, והטענה בדבר כוונתן להמשיך ולפתח את עסקיהן באפיקים אחרים נטענה בעלמא, בלא שיש לה כל היבט קונקריטי.
...
בית המשפט הדגיש כי בנסיבות אלו הנטייה היא שלא להיעתר לבקשה, וזאת בפרט כשמדובר בצו עשה, ובשים לב לכך שהנזק שעשוי להיגרם למבקשות הוא נזק כספי בר-פיצוי.
בחינת הטענות הללו זו מול זו מביאה למסקנה לפיה עמדתו של הבנק היא בעלת משקל רב יותר.
אם כן, בשים לב לכך שסיכויי התביעה להתקבל אינם ברורים, ובהתחשב במעמד הבכורה הניתן לשיקולי מאזן הנוחות (הנוטה במקרה זה לזכות הבנק), אני סבורה כי לא קמה הצדקה להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא לדחות את הבקשה לצו עשה זמני.
לאור האמור לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.