המבקשים מדגישים, שעם מתן צו המניעה הופסקו לאלתר כל העבודות בגג שניבנה, ולמרות הנחיצות ההכרחית לא הותקן על הגג מעקה כל שהוא, לרבות מעקה בטיחות בגג הבית, והמצב הקיים מסכן את העובדים, את העוברים, ואת באי המקום, את הצדדים עצמם, ובעיקר את הילדים המסתובבים במבנה.
בנוסף מציינים המבקשים, כי הטענה לפיה נוכח צו המניעה, אסור למבקשים לעלות על גג ביתם אינה נכונה, שהרי צו המניעה הזמני אוסר על בניה בגג, אך איננו אוסר על המבקשים להמצא על הגג, אלא שהימצאות זו בימים אלה מסכנת הן את המבקשים והן את בני ביתם, ומדובר בסכנת נפשות, ומי שמבקש להותיר את המצב כפי שהוא, עתיד ליטול אחריות מלאה למה שעתיד להתרחש.
צוין עוד, כי המבקשים מסתמכים על היתר בניה שלגביו לא הייתה היתנגדות מצד המשיבה, ואולם המשיבה טוענת, שבניית הקומה הנוספת סותרת את התקנון המוסכם המתוקן של הבית המשותף, כשהתקנון המוסכם המתוקן עמד ביסוד מכירת הדירה למבקשים.
...
ככל שבית-משפט קמא יגיע למסקנה, לאחר שישקול בדבר מחדש, שקיימת הצדקה עניינית לאפשר את ביצועו של האיטום, ו/או את התקנת מעקה הבטיחות על הגג, יותנה הביצוע בכך שהמבקשים יפקידו מראש בבית-המשפט ערובה מתאימה, לפי שיקול דעת בית-המשפט, שיהא בה כדי להבטיח את הריסת הגג, מעקה הבטיחות והאיטום, ככל שיינתן פסק-דין בתום ההליך העיקרי, המקבל את תביעתה של המשיבה.
התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני מקבל את בקשת רשות הערעור, שדנתי בה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על-פי הרשות שניתנה.
אני מקבל את הערעור, ומורה על החזרת התיק לבית-משפט קמא על-מנת שבית-משפט קמא יוכל לשקול מחדש את החלטתו, הן בנוגע לאיטום והן בנוגע למעקה הבטיחות על הגג, הכל כפי שפורט לעיל בפסקאות י"ד-י"ט של פסק-הדין.
