בחודש אוגוסט 2011 הגיש אביו של התובע (יחד עם שני אחרים, כשכל אחד מתייחס לקרקע נפרדת שבה החזיק), בקשה לצוו מניעה נגד הנתבעות וגם נגד מינהל מקרקעי ישראל, למנוע את פינויו מאותה הקרקע בדיוק אשר בנו התובע כאן החזיק בה ועשה עם הנתבעות הסכם פינוי לגביה.
בחודש ינואר 2012 הגיש האב תביעה נגד התובע במסגרת תיק 39490-01-12, במסגרתה עתר לסעד הצהרתי שלפיו הוא הבעלים היחיד של הנכס ברח' הירקון 44 בני ברק והוא בעל הזכויות בדירה, כמו גם בסככה ובכל זכות אחרת שקיימת במקום, וכי הוא היחיד המוסמך לקבל פיצוי מהנתבעות בנוגע לפינוי המקום.
ביום 10.4.19 ניתן פסק דין בעירעור ששני הצדדים הגישו על פסק הדין הנוסף הנ"ל. בית המשפט של ערעור קבע שהוא מבטל את הקביעות של בית משפט קמא ביחס לזכות הקזוז של הנתבעות, מבלי להביע דיעה בעיניין זה, ותוך כך שעניין זה צריך להיות מוכרע בהליך נפרד שבו הנתבעות יהיו צד לו.
העירעור של האב לגבי זכאותו לכספים מהסכם הפינוי שעשו הנתבעות עם התובע, נדחה באופן שקביעת בית משפט קמא, שהתובע הוא שזכאי לקבל כל סכום שיתקבל על פי הסכם הפינוי עם הבן, נותרה על כנה והאב לא יוכל לידרוש כל סכום מכספים אלה.
...
לנוכח כל האמור לעיל, אני סבור שהנתבעות הפרו את ההסכם עם התובע הפרה יסודית ופגעו בצורה מהותית ביכולת שלו להביא לתוצאה שונה בפסק הבוררות שהייתה מונעת את ביצוע הקיזוז, ועל כן גם אם פסק הבוררות אכן פסק סכומים לאב בדיוק עבור אותו עניין שהנתבעות הסכימו לפצות אותו עליו, קרי פינוי מבנה בית הדפוס, הא ותו לא, אין הוראת הקיזוז יכולה לחול בנסיבות שכאלה, ועל כן על הנתבעות לשלם לתובע את יתרת הסכום לפי ההסכם.
אני סבור שיש לפסוק לתובע תשואה סולידית לכל התקופות.
סוף דבר
אשר על כן, הנתבעות תשלמנה לתובע 1,097,125 ₪ וכן את אגרות המשפט, בסכום השווה למכפלת סכום האגרות ששילם התובע ביחס שבין הסכום שנפסק לטבותו כאמור לעיל ולבין הסכום שתבע בכתב התביעה וכן שכר טרחת עו"ד, אשר בהתחשב בתוצאה, לפיה התביעה התקבלה בעיקרה וכן בהתחשב במשך ההתדיינות והיקף המסמכים וההליכים ונסיבות העניין, אני מעמיד אותו על 80,000 ₪.