צו מניעה זמני תקנות חדשות

בעיניין רמתיים, היתייחס בית המשפט לתיקון כתבי טענות על פי התקנות החדשות אל מול התקנות הישנות וקבע: "אציין כי התקנות החדשות מסמיכות אף הן את בית המשפט להורות על תיקון כתב טענות בכל עת, וזאת "לשם קיומו של הליך שפוטי ראוי והוגן, תוך היתחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג" (תקנה 46(א) לתקנות החדשות).

" (פסקה 15 עמ' 12) ומן הכלל אל הפרט; כאמור, בהחלטה בבקשה לצוו מניעה זמני מיום 2.10.22 ובהחלטה, קבעתי כי על המבקשים היה לכלול בכתב התביעה המקורי את מלוא הסעדים שניתן לקבל בגין עילת תביעתם, כי סוגיית פצויי הקיום הנה מהותית להמשכו ולניהולו של ההליך וביתר שאת בעת שסעד האכיפה הפך תיאורטי, אזי ניתנה למבקשים השהות להגיש את הבקשה דנן.

...

החלטתי לקבל גם בקשה זו. התביעה, הוגשה על ידי ולנסי ז'אן מרק וויקטור ואיינשטיין לוגיסטיקה בע"מ (להלן: "המבקש", "המבקשת" וביחד - "המבקשים"), , נגד הנתבעים דוד אזולאי, רענן כהן ומזמור (אזולאי) לדוד קרית השרון בע"מ (להלן: "המשיב", "המשיבה" וביחד – "המשיבים") בטענה להפרה של הסכם הבנות מיום 29.9.21 והסכם שיווק מיום 12.10.21 שנחתם בין המבקשת למשיבה (להלן: "הסכם ההבנות" ו- "הסכם השיווק").

המדובר במכתב סתמי וייעודי אשר הוכן לצורך הליך זה, חסר פירוט אשר אינו מפנה לזכויות, חשבונות, אסמכתאות או כל תימוכין לנטען בו. יתר על כן, בחירת התובעים לצירוף האישור של מר עאמר, על פני צירוף סימוכין ואסמכתאות כנדרש, מחזקת את המסקנה כי הינם מתקשים לעמוד בנטל הנדרש לשכנע את בית המשפט כי נסיבות המקרה מצדיקות לפטור אותם מהפקדת ערובה בכלל או מהגדלתה בהתאם למבוקש.

בנסיבות אלה, אני קובעת כי אין לקבל הצעה זו. תקנה 157(א) לתקנות וסעיף 353א לחוק אינם מתייחסים באופן מפורש לסוגיית סיכויי ההליך.

לאור האמור לעיל, בעת שמדובר בתובע-1 יחיד ותובעת-2 שהיא חברה בע"מ, אשר חוייבה בהפקדת ערובה בשיעור של 25 אלף ₪, בעת שהתביעה בנוסחה המקורי עמדה על סך של כ- 2.8 מיליון ₪ ואילו כעת, בנוסחה המתוקן, היא עומדת על סך של 21 מיליון ₪, מצאתי כי דין הבקשה שלפני להתקבל בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק ובקשר עם תובעת-2 בלבד.

לאחר עיון בבקשת רשות העירעור ובכלל ההחלטות הרלוואנטיות (כפי שיפורט להלן), החלטתי לידון בבקשה הנדונה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה (בהתאם לתקנה 149(2)(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – התקנות החדשות)), לידון בעירעור על יסוד החומר בכתב שלפניי (בהתאם לתקנה 138(א)(5) בתקנות החדשות), ולקבל את העירעור במובן זה שהעניין יוחזר אל בית המשפט קמא לשם מתן החלטה חדשה בהתאם לאמור להלן.

בעקבות זאת, בחודש יולי 2018 הגישה המשיבה אל בית משפט השלום בירושלים בקשה לצוו מניעה זמני נגד המבקשים (ת"א 11589-07-18).

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובכלל ההחלטות הרלוונטיות (כפי שיפורט להלן), החלטתי לדון בבקשה הנדונה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה (בהתאם לתקנה 149(2)(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – התקנות החדשות)), לדון בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי (בהתאם לתקנה 138(א)(5) בתקנות החדשות), ולקבל את הערעור במובן זה שהעניין יוחזר אל בית המשפט קמא לשם מתן החלטה חדשה בהתאם לאמור להלן.

בקשתה זו של המשיבה נדחתה בהחלטת בית המשפט קמא (כבוד סגנית הנשיא, השופטת ד' פיינשטיין) מיום 16.5.2022, אשר בה נקבע כי "... הבקשה להכניס מומחה שני מטעמה לשני הבתים, שנים לאחר שנוצרו הנזקים הנטענים או לאחר שנתגלו נדחית. לטעמי מדובר בניסיון להשיג ראיות שחלף הזמן להשיג ואני בספק כיצד ניתן לבדוק היום את מצב הבתים שעה שחלפו כל כך הרבה שנים ונטען כי הבתים עברו שיפוצים ושינויים". את הבר"ע הקודמת הגישה המשיבה על החלטתו האמורה של בית המשפט קמא (מיום 16.5.2022), אשר כאמור, התקבלה בפסק הדין מיום 14.9.2022, תוך קביעה כי מאחר שדובר בבקשה לפי תקנה 124 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות הישנות), היה על בית המשפט קמא לפעול בשני שלבים.

עם זאת, בית המשפט קמא הוסיף כי כך נקבע, "אף שיש ספק רב אם ניתן כיום ללמוד דבר מה מבדיקת הדירה בהינתן שחלף זמן רב ובהינתן שנעשו בה עבודות שיפוץ, עניין זה צריך להיות נתון לבדיקת המומחה ולהכרעתו כחלק מהשאלות שייבדקו, ולא ניתן להכריע בכך מראש על סמך סברה בלבד". בכל הנוגע לחוות דעת המהנדס שהוגשה בעקבות ההסכמה מיולי 2018 ולבקשה להגשת חוות דעת מומחה נוספת מטעם המשיבה, קבע בית המשפט קמא כי "בהתחשב בעמדתה של התובעת שמדובר בחוות דעת פגומה, ובהתחשב בנסיבות מחלתו של המומחה, מוצדק יהיה לאפשר לה לבנות תשתית לחוות דעת חלופית מטעמה, ולאחר שתושלם הכנתה ויעמוד על הפרק עניין הגשתה, אדון בשאלה אם קמו התנאים לכך". תמצית טענות המבקשים תמצית טענות המבקשים בבקשת רשות הערעור הנדונה היא כי לא היה מקום לעריכת הבחנה בין הבית שהושכר לטווח ארוך ונותר בבעלותם לבין הבית שנמכר לאחרים, מאחר שבפועל, שני הבתים אינם עוד בהחזקתם ולכן לטענתם, אין לאפשר כניסת מומחה לשם בדיקת שניהם.

לנוכח כל האמור, העניין מוחזר אל בית המשפט קמא לשם בחינת השאלה אם מדובר באותו נכס שלגביו חלוקים הצדדים, או שלנוכח השינויים שחלו בו, בפועל מדובר בנכס אחר; אם אמנם תצמח תועלת כלשהי מבדיקת הנכס אשר נראה כי אין מחלוקת כי חלו בו שינויים מפליגים; אם לא די בבדיקת הנכס מבחוץ; אם יש מקום לאפשר למשיבה בדיקה חוזרת של הנכס, לאחר שכבר ניתנה לה הזדמנות לכך לפני כחמש שנים; מה ההצדקה להבחנה בין הנכס שנמכר לבין הנכס המושכר.

בכפוף לאמור בפסקה 12, הערעור מתקבל.

אלא שבצד הוראה כללית זו, של פקיעת הסעד הזמני עם מתן פסק הדין, ולא עם ביצועו כמו בתקנות הישנות – יש לראות את הוראת תקנה 106 החדשה שעניינה בעיקול זמני, והוראת תקנה 110 החדשה שעניינה בצו מניעה זמני.

...

הדבר נראה לי תקין באופן ראשוני, ואולם לשם הוודאות והסדר הטוב אני סבור שיש להגיש התחייבות עצמית לא מוגבלת בסכום חתומה בידי נצר עצמו; ולשם כך יש לאפשר לנצר ארכה עד יום 9.5.22.

שקלתי האם לא להיעתר להצעתו של קונפינו להורות על מתן צו מניעה זמני עד ליום 15.5.22, קרי 60 יום מיום מתן פסק הדין, כך שנצר יוכל להגיש את בקשתו לערכאת הערעור, והיא זו שתידרש לבחינת סיכויי הערעור.

סיכומו של דבר, אני רואה להורות כדלקמן: צו המניעה הזמני שניתן ביום 22.5.19 בתיק זה, בהיותו מסומן ה"פ 38273-04-19, מבוטל בזאת, ותימחק ההערה במרשם המקרקעין בדבר צו זה ביחס למקרקעין הידועים כחלקה 248 בגוש 3741 ביישוב אירוס; הבקשה לעיכוב ביצוע של חלקו הקנייני-רישומי של פסק דיני מיום 14.3.22 – נמחקת; וניתן בזאת צו זמני בערעור, האוסר על התובע-קונפינו לבצע העברה של הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 248 בגוש 3741 משם אביו המנוח לשמו שלו מכוח צו קיום הצוואה, כמו גם לעשות בעצמו כל דיספוזיציות במקרקעין האמורים, לרבות בקשר לזכויותיו כיורש שטרם נרשמו, וכל זאת עד להכרעה בערעור על פסק הדין.

בפניי בקשת התובע מיום 6/11/22 לסעד של צו מניעה זמני, בקשה העותרת למנוע מהנתבעת או מי מטעמה, מלהכנס ולבצע עבודות כלשהן בשטח המקרקעין נשוא התביעה.

ראו לעניין זה רע"א 1556/21 מיכאל (מיקי) עירון ואח' נ' עו"ד אלרן שפירא בר-אור (22.4.21), בסעיף 13 לפסק הדין: "ראוי לציין תחילה, כי התקנות בפרק ט"ו לתקנות החדשות, העוסקות בסעדים זמניים, זכו לשינויים קלים, מינוריים, אם בכלל: "סדרי הדין ביחס לסעדים הזמניים עברו רפורמה מקיפה בשנת 2001 במסגרת תיקון מספר 6 לתקנות סדר הדין האזרחי הקודמות. [...] הניסיון מלמד שההסדר שעוגן בתקנות הקודמות בשנת 2001 הנו הסדר ראוי [...] משכך, לא נידרש היה לערוך במסגרת הרפורמה הנוכחית שינוי עומק מרחיק לכת בסוגיית הסעדים הזמניים" (דברי ההסבר לתקנות 128-94 שבתקנות החדשות).

...

לאור האמור לעיל לא ניתן להגיע למסקנה, בשלב מתקדם זה של הדיון בתביעה, כי מדובר בתביעה חסרת סיכוי לחלוטין.

בזהירות המתבקשת ומבלי לקבוע מסמרות סופיות בטענות הצדדים, סבורני כי קיימות ראיות מספיקות לצורך ביסוס עילת התביעה לכאורה, במשקל ראייתי לכאורי גבוה יותר מאשר בתחילת ההליך העיקרי.

סוף דבר: הבקשה לסעד הזמני מתקבלת.

לא נעלם מעיניי, שהתנהלות האגודה בהצבת עובדות בשטח ושינוי המצב שהיה קיים במועד הגשת התביעה, הכל כמפורט קודם לכן, לוקה בחוסר תום לב, שבמעשיה היא הפכה את העקירה למעשה עשוי, חרף ההסכמה הדיונית המפורשת ובכתב אליה הגיעה עם התובעים לאחר פתיחת ההליך המשפטי, שבאה בעקבות בקשה לצוו מניעה, ושיקול זה נשקל כיום בעת בחינת הבקשה לצוו עשה זמני, זאת עפ"י הוראת תקנה 95(ד)(3) לתקנות החדשות, הקובעת כי על בית המשפט ליתן דעתו גם ל"תום לבם של בעלי הדין" (בשונה מנוסח תקנה 362(ב)(2) לתקנות הישנות אשר היתמקדה בשאלת תום לבו של מגיש הבקשה; השוו: רע"א 8387/21 רונן נ' זיו (21.12.2021)).

...

אדגיש שוב כי בחינת הראיות לכאורה בגדר החלטתי זו נעשית באורח לכאורי בלבד, לצורך הכרעה בסוגיית הסעד הזמני בלבד.

לסיכום - גם אם התובעים עומדים במבחן "סיכויי התביעה", הרי לא עלה בידם להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, ובפרט שהנזק שעלול להיגרם להם כתוצאה מדחיית בקשתם לצו עשה הוא נזק כספי בר פיצוי על פי טבעו, זאת מבלי שהדבר יהווה קביעת מסמרות לעניין הזכויות הנטענות של הצדדים ביחס לקרקע מושא התביעה.

משכך, הבקשה למתן צו עשה זמני, נדחית.