עקרי טיעוניהם של הצדדים בסוגיית הסעד הזמני, בכתבי הטענות ובדיונים שהתקיימו בנידון
טיעוני נוהאד
נוהאד טען כי הבורר נטל סמכות שלא ניתנה לו בהסכם ו/או בהחלטת בית המשפט, כי ראש הלישכה אינו יכול ליצור מציאות נורמאטיבית יש מאין, ואין לו סמכות לאכוף בוררות; עוד נטען כי בפניית אליף ללישכת עורכי הדין, לא התבקש מינוי בורר אלא "שופט בדימוס שיהיה אחראי על פיצול המעון", ועל כן אין בסמכות הבורר כדי להכריע בסכסוך כספי בין הצדדים.
בקשת רשות ערעור שהוגשה על שתי ההחלטות ביחד נדחתה בבית המשפט העליון, על ידי כב' הש' מינץ, מבלי שנתבקשה תשובה (ראו רע"א 1145/22 נוהאד חזנה ואח' נגד אליף חזנה (9/3/22)).
בין השאר נקבע כדלהלן:
"לא נפלה איפוא כל שגגה בידי בית המשפט המחוזי אשר בחן כהלכה האם עמדו המבקשים בנטל המוגבר החל עליהם כאמור. בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי ניתנה הדעת בהרחבה למערכת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, בראי הוראות הדין, משמצא כי על פני הדברים סכויי ההליך אינם מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה. מדובר במסקנה מנומקת ומפורטת שניתנה לאחר ניתוח הנתונים העובדתיים שהתבררו לפני בית המשפט אשר לא מצאתי להתערב בה. גם אין לקבל את טענת המבקש כי לא היה מקום שבית המשפט ידון בבקשה ללא שמיעת עדויות, משמדובר בסוגיה שעניינה ניהול המשפט ודרכי הדיון המסורה מטבע הדברים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית".
לאחר דברים אלה נשמעו ראיות הצדדים בתיק זה.
כפי שנקבע גם בהחלטה, נוהאד הגיש תביעה לביטול הליכי הבוררות בטענה כי לא נכרת הסכם בוררות וכן מחמת חוסר סמכות של הבורר; לחלופין טען כי מטרתו של הסכם הפשרה בכלל ושל סעיף 6 בפרט – פיצול החברה - הוגשמה ואין עוד צורך במינויו של שופט מחוזי בדימוס.
לשאלה החוזרת ונשנית "מה זה תכנית הפיצול", חזר סלימאן והשיב "45%, 55%"; משנדרש להסביר את עיקר המחלוקת שבגינה ביקשו למנות בורר, הסביר כי לחברה הישנה, חברת מעון דרור היה מחזור של 2 מיליון ₪ לחודש, ועל בסיס זה הוסכם כי במסגרת הפיצול "הצד של אליף שיקבל 45% והצד של נוהאד יקבל 55%. כשהגענו אחרי 3 שנים, אם אני לא טועה והתחלנו את הפיצול אחרי לחצים... כשהתחלנו את החלוקה נוהאד העלים ממני, מאבא שלי גם, הרבה דברים והרבה נתונים... שאנחנו מדברים על... חברת מעון דרור... שמנהלת כמה עסקים בתוך אותה חברה. העסק הגדול זה מעון דרור, הפנימיה עצמה מה הם מחזיקים עכשיו. אחר כך בא בית הספר, אחר כך זה מבחינת גודל, אחר כך באות הדירות בקהילה. בהתחלה לא היה סמל לדירות בקהילה..."; והסביר כי לפנימייה קראו פנימיית מעון דרור, לבית הספר קראו בית ספר מעון דרור, אחר כך היו דירות וכן מסגרת נפרדת של בית הספר שהיה בו גם יום לימודים ארוך; לכל אחד מהם יש סמל אחר.
מחד גיסא, ככל שיינתן הסעד הזמני [הכוונה לסעד הזמני שהתבקש על ידי נוהאד בבית המשפט - צו המניעה ובטול צו עשה שנתן הבורר - ד.ס] ותביעתו של נוהאד בבית המשפט תדחה, הרי שחסרון הכיס של אליף – אליו היתייחס כאמור בטיעוניו - עלול לגרום לו נזקים כבדים, ואולי אף בלתי הפיכים; מאידך גיסא, ככל שהסעד הזמני לא יינתן, הליך הבוררות יתקדם, ותביעת נוהאד תיתקבל בסופה, הרי שיוכל לרפא את פגיעתו באמצעות השבה, פסיקת פיצויים והוצאות לטובתו על ידי בית המשפט.
...
בין השאר נקבע כדלהלן:
"לא נפלה אפוא כל שגגה בידי בית המשפט המחוזי אשר בחן כהלכה האם עמדו המבקשים בנטל המוגבר החל עליהם כאמור. בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי ניתנה הדעת בהרחבה למערכת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, בראי הוראות הדין, משמצא כי על פני הדברים סיכויי ההליך אינם מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה. מדובר במסקנה מנומקת ומפורטת שניתנה לאחר ניתוח הנתונים העובדתיים שהתבררו לפני בית המשפט אשר לא מצאתי להתערב בה. גם אין לקבל את טענת המבקש כי לא היה מקום שבית המשפט ידון בבקשה ללא שמיעת עדויות, משמדובר בסוגיה שעניינה ניהול המשפט ודרכי הדיון המסורה מטבע הדברים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית".
לאחר דברים אלה נשמעו ראיות הצדדים בתיק זה.
כפי שנקבע גם בהחלטה, נוהאד הגיש תביעה לביטול הליכי הבוררות בטענה כי לא נכרת הסכם בוררות וכן מחמת חוסר סמכות של הבורר; לחלופין טען כי מטרתו של הסכם הפשרה בכלל ושל סעיף 6 בפרט – פיצול החברה - הוגשמה ואין עוד צורך במינויו של שופט מחוזי בדימוס.
בנתונים אלה, אף שמדובר בעניין שנוי במחלוקת, ויש ממש גם בטיעוניהם המשפטיים של נוהאד, באתי לכלל מסקנה, גם לאחר שמיעת הראיות, כי הלשון שנקטו הצדדים בהסכם הפשרה בדבר מינויו של שופט בדימוס שיבצע את הפיצול, מלמדת על מתן סמכויות ביצוע נרחבות, וממילא גם מתן החלטות ביניים, שיש בהן כדי לקדם את הפיצול, בין השאר בדרך של העברת כספים, דהיינו צווי עשה.
משוא פנים
גם דין טענתו של נוהאד כי איבד את האמון בבורר – להידחות.
וכך נכתב בהחלטה מיום 18/12/21:
"אשר לטיעוניו החלופיים של נוהאד, כי משניתנה החלטת הבורר בבקשה לסעד זמני, ומשדחה הבורר את בקשותיו לדחיית דיון וכיוצא בזה, הוא איבד את אמונו בבורר, גם הסיכוי לקבלת טיעונים אלה אינו גבוה. זאת, באין מחלוקת כי הבורר נעתר לבקשת הדחייה הראשונה שהגיש נוהאד, בחן בתשומת לב רבה את בקשתו השנייה של אליף, דחה אותה לגופו של עניין לאחר ששמע את טיעוניו של נוהאד, ועוד".
סוף דבר
נוכח כל המקובץ לעיל, תביעתו של נוהאד נדחית איפוא.
