צו מניעה זמני לאסור פינוי בית ספר במעמד צד אחד

יוער, כי לטענת התובע מדובר במשקולות של אחד מבתי הספר (ת/כז).

לטענת התובע, אורי אשר היה צריך לבצע פינוי מחשבים אמר לטוני כי יבצע פינוי ומה שחסר הוא יכתוב שנגנב, וכך האחריות תעבור לכתפי התובע.

ביום 8.11.2015 הגיש התובע כנגד אמיר לבית משפט שלום "בקשה לצוו מניעה הטרדה מאיימת במעמד צד אחד." (ה"ט 17349-11-15)(ת/מג).

ביום 12.11.2015 היתקיים דיון במעמד הצדדים, אשר בסופו ניתנה החלטה כי יוצא צו הדדי אשר תוקפו לפרק זמן של 6 חודשים, שלפיו נאסר על שני הצדדים ליצור כל סוג של קשר אחד עם השני, להטריד אחד את השני, לאיים אחד על השני, לפגוע בפרטיות אחד של השני (ת/מד).

במסגרת טיוטת סיכום פגישה, נכתב לכאורה על ידי באת כוחו, כי "הוא מסכים למעבר זמני לחווה החקלאית. יחד עם זאת, ביקש להביא לידיעת הנוגעים בדבר שהמעבר למקום חלופי הנו זמני ולמשך חצי שנה או עד אשר ההליך המשמעתי יסתיים, המוקדם מביניהם ואז יורשה לחזור חזרה למחסני בזק...בתום ההליך המשמעתי ידונו הנוגעים בדבר, קרי מר אמיל טובול והממונים עליו בעריית תל אביב בעיניין חזרתו למחסנים". ביום 31.11.2015 ניפתחה חקירה שלישית כנגד אמיר בעיניין קללות ואיומים (מטלה 91/18; נת/סע' 14).

...

עם זאת, ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, אנו לא מצאנו ביסוס לטענתו, שלפיה יש לראות בתאונת העבודה בה נפגע (ת/סט) כהתעמרות והתנכלות קשה במקום העבודה (נת/סע' 41).

אשר על כן, על התביעה ברכיב זה להידחות.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין עוגמת נפש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.4.2018 ועד התשלום בפועל.

בתמצית, אביו של המבקש (להלן: האב), התגורר בנכס, עת ששמש כאב בית בבית הספר הצמוד לו. בין האב לבין המשיבה התנהלו הליכים משפטיים שנגעו לזכויותיו בנכס.

ביום 18.2.1994 קבע בית משפט השלום בירושלים, במסגרת תביעה שהגישה המשיבה, בין היתר, כי לאב מעמד של "בר רשות" והוא רשאי להחזיק בדירה כל ימי חייו.

הצדדים ערערו על פסק דין זה, וביום 27.6.1994 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את הערעורים ונתן תוקף להסכמת הצדדים שלפיה האב יוגדר כדייר מוגן, וכן ש"בנו של [האב – ע' פ'] וכל אדם אחר המתגורר בדירה איננו [ב]על זכות מכח עצמו, ואם הוא מתגורר או יתגורר בדירה שלא ביחד עם [האב – ע' פ'] הוא יפונה".

בית המשפט הוסיף כי טענת המבקש שלפיה הנכס אינו מסוכן לא עומדת בקנה אחד עם טענותיו לעניין מצבו של הנכס לאורך השנים; וכי חוות הדעת שהגיש המבקש נערכה על ידי הנדסאי ולא על ידי מהנדס.

לאחר שהתבקשה תשובת המשיבה, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עד ההכרעה בהליך ולחילופין למתן צו מניעה זמני עד להכרעה בבקשה דנן.

ביום 15.6.2021, משלא הוגשה תשובת המשיבה במועד שנקבע ובשים לב למועד הפינוי שקבע בית המשפט המחוזי, הוריתי על מתן צו אירעי האוסר על הריסת הנכס עד החלטה אחרת.

...

דין הערעור להתקבל.

המקרה דנן הוא מקרה גבולי, אך שוכנעתי, מבלי לטעת מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש.

הערעור מתקבל אפוא.

בד בבד עם הגשת התובענה הגישה התובעת לבית המשפט בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבע לבצע פעולות בנייה, שפוץ או הכשרה של המקרקעין המפורטים בפסק הדין אשר ניתן על ידי כב' השופט עמית בנימוק שבמהלך החודשים מאי ועד יולי 2020 עלה בידי מפקח מטעמה להבחין בכך שהנתבע השתלט על חלקות מקרקעין רבות בתוך גוש מספר 18320 וביצע בתוכן באופן בלתי חוקי עבודות בנייה והכשרה של הקרקע למרות שהנו במעמד של בר רשות בלבד.

כמו כן, מציין הנתבע כי העבודות אשר התבצעו במקרקעין הנן בסה"כ העברה של אדמה חקלאית משובחת אשר הועברה ממיתחם בניית מבנה צבורי הנמצא בסמיכות מקום (בית ספר) אל תוך אותם שטחים חקלאיים שבהם הנו מחזיק כבר רשות.

דיון והכרעה : כידוע, בדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני על הערכאה הדיונית להדרש בעיקר לשתי הסוגיות הבאות : האחת, שאלת סכוייה הלכאוריים של תביעת המבקשים/תובעים והשנייה שיקולים של מאזן הנוחות, דהיינו הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב או לאדם אחר אם יינתן הסעד הזמני.

עיון מדוקדק בשלל פסה"ד אשר ניתנו בעיניינם של הצדדים, ובעיקר בפסק הדין אשר ניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי בחיפה (כב' השופט ג'השאן) בשנת 2017, מלמד על כך שהנתבעת הייתה מודעת לכך שהנתבע/משיב עושה שימוש מעורב במקרקעין של מרעה וגידולי חקלאות (פלחה) וכי כלל הערכאות אשר דנו במחלוקות השונות אשר התגלעו בין הצדדים לא רק שלא אסרו על עשיית שימוש חקלאי במקרקעין וכן גם על שימושים אחרים שאינם חקלאיים, כגון איחסון של ציוד כבד, אלא שהדגישו את הנזק הרב אשר עלול להגרם לנתבע כתוצאה מפינויו של הנתבע מהמקרקעין בלא צו שפוטי מתאים למרות שהנו מגדל מטעי עצים במקרקעין (ראה : סעיפים 37 ו - 43 לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מיום 2.3.2017).

...

במסגרת פסק הדין אשר ניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי (כב' השופטת הורוביץ) נקבע כמפורט להלן : "הנני מורה למנהל לפעול לאלתר לאישור התוכנית המסומנת על ידי באות א' ומהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. המנהל ידאג לשינוי התב"ע ולאישור התוכנית בתוך 18 חודשים מהיום. הנני קובעת כי אין ולא תהיינה לאיש מבני משפחת נעמן המורחבת ולכל מי שבא מכוחם, זכות נוספת כלשהי בגוש 18232 או 18327 מעבר למותווה בתוכנית א'.

זכות הקניין הינה אמנם זכות יסוד חוקתית כאמור בהוראת סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ברם אין מדובר בזכות מוחלטת (ראה : בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל מיום 9.6.2005) ובוודאי בעת שקניינו הפרטי של אדם, שאותו הינו מטפח במשך שנים ארוכות, עלול להיפגע באופן חסר תקדים ככל שיינתן צו מניעה מן סוג המבוקש (ראה בעניין גם סעיף מספר 43 לפסה"ד אשר ניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי בחיפה מיום 2.3.2017) ולכן בנסיבות העניין סבורני כי לא ניתן לקבוע שמאזן הנוחות בענייננו נוטה באופן מובהק לטובת התובעת, בהינתן אופייה המורכב של המחלוקת הנוגעת לענייננו.

סוף דבר : לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים שהובאו בפני וכן גם את קביעותיהם של המותבים הרבים אשר נדרשו למחלוקת הנוגעת לענייננו הרי שבנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה הנני מוצא לנכון לקבל את הבקשה למתן צו מניעה זמני באופן חלקי בלבד, ולאסור על הנתבע לבצע עבודות של בנייה חדשה במקרקעין או עבודת בניה שאינה קשורה לעבודות בעלות אופי חקלאי גרידא.

בהסכם זה הושכרו למערערת חלקים מן הנכס לתקופה של 24 חודשים למטרת ניהול בית ספר פנמייתי, בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך 77,000 ש"ח. בסעיף 5 בהסכם נקבע כי "בכפוף למילוי כל התחייבויותיו, תעמוד לשוכר האופציה להאריך את תקופת השכירות בשנה נוספת עד לעשרים ושתיים שנים בס"ה כולל תקופת השכירות המקורית". בהסכם נקבע בין היתר כי "הרשות בידי השוכר לשפץ ו/או לחדש את המבנים הקיימים ו/או להוסיף עליהם בכפוף לאישור המשכיר" (סעיף 10).

בנספח זה הוארכה תקופת השכירות ב-36 חודשים וניתנה למערערת זכות אופציה לשתי תקופות נוספות של 24 חודשים כל אחת נקבע: "לשוכר ניתנת הזכות להאריך תקופת הסכם זה לשתי תקופות של 24 חודשים נוספים כל אחת, וזאת על ידי מתן הודעה על כך 90 ימים לפחות לפני תום כל תקופת שכירות, ובסך הכל עד לתאריך 31.8.2022". המערערת ביצעה שיפוצים בנכס, לטענתה בסכום העולה על 14 מיליון ₪.

המערערת ועמותת משיבים הגישו בקשה לצוו מניעה זמני האוסר על עמותת דגל ראובן לנקוט הליכי הוצאה לפועל לפינוי הנכס (ת"א 52365-08-18).

משהסתיים כבר הסכם שכירות המשנה, אין למערערת מעמד לבקש את הסעד שהתבקש בבית משפט קמא.

בהחלטת בית המשפט העליון מיום 25.7.22 ברע"א 4315/22 נקבע כי על המערערת להפקיד בקופת בית המשפט ערבות בנקאית אוטונומית בסך 630,000 ₪ להבטחת תשלום דמי השכירות המוסכמים על הצדדים לתקופה ממרץ 2022 ועד 31.12.2022.

...

המערערת תשלם למשיבה עמותת דגל ראובן הוצאות הערעור בסכום של 20,000 ₪.

לאחר שעיינו במכתב המפקח מטעם עמותת מתן מר פרקש ובמכתבו של מפקח משרד החינוך מר טבילה (עמ' 107-108 להודעת הערעור), ומהשיקול שיש להימנע ככל הניתן מקטיעת פעילותו של מוסד חינוכי בטרם הסתיימה שנת הלימודים, אנו סבורים שיש לקבוע את מועד הפינוי בהתאמה לסיום שנת הלימודים בבית הספר, ולפיכך אנו קובעים שעל המערערת לפנות את הנכס עד ליום 3.8.2023.

בהחלטת בית המשפט העליון הנזכרת לעיל הוסמך בית המשפט המחוזי ליתן הוראות לגבי הסכום המופקד, ולאור תוצאות הערעור, אנו מורים כי יתרת הערובה שנותרה תועבר למשיבה עמותת דגל ראובן באמצעות בא כוחה (ר' בקשת המשיבה מיום 22.11.22 בעניין זה).

רקע לפני בקשה למתן צו שפוטי למניעת פעולות שנועדו להכשיר את המקרקעין לשימוש של הפעלת ישיבה במקום הכוללת מגורים ולינה, וכן לאיסור שימוש במקרקעין לפי סעיף 234 לחוק התיכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") ביחס למקרקעין הידועים כחלקה 231 בגוש 6442 בהוד השרון (להלן: "המקרקעין") אשר הוגשה ביום 15.8.23 כבקשה במעמד צד אחד.

באותו יום, במסגרת תורנות בפגרה, נתן כב' השופט אלדד נבו החלטה בה קבע בין היתר כך – "... שוכנעתי כי יש בידי המבקשת ראיות לכאורה לבצוע עבודות הכנה לשימוש בנגוד להיתר במקרקעין ... אני מורה למשיבים לחדול מבצוע כל עבודה נוספת במקרקעין. ... צו זה הוא זמני, למשך 30 יום מהיום או עד להחלטה אחרת – לפי המוקדם מביניהם. אני קובע דיון במעמד הצדדים בפני שופט תורן ..." ביום 21.8.23 היתקיים לפני דיון בבקשה, אף הוא במסגרת התורניות בפגרה, במהלכו נעשה ניסיון משמעותי וארוך להביא את הצדדים לידי פיתרון מוסכם ומאחר שלמבקשת נדרשה שהות לשם בחינת המוצע קבעתי דיון נוסף ליום 24.8.23, שנוכח העובדה שלבסוף לא גובשה הסכמה היתקיים ובמהלכו נדונה הבקשה לגופה וכעת באה עת ההכרעה.

עוד ולשם הוכחת עבודות ההכנה צירפה המבקשת תמונות שצלמה במקום מהנדסת העיר (נספח ט' לבקשה) מהן עולה כי במסגרת שפוץ המתבצע במקרקעין הונחו במקום גם מיטות ונעשות עבודות הכנה לצורך שימוש זה. כאמור, בבקשה נטען כי השמוש במקרקעין כישיבה (ואף כבית ספר וגן ילדים, כפי שהוברר בדיון ועולה מן הפרסומים) מהוה סטייה מן הייעוד שנקבע בהיתרי הבנייה ועל כן אסור.

המשיבים 4-1 הציגו פסקי דין בהליכים קודמים בינם לבין הערייה שהחלו במחלוקת ביחס לבעלות במקרקעין כאשר טענת הערייה נדחתה בפסק-דין חלוט של בית המשפט העליון (במ/4) וכי לאחר מכן נאלצו הבעלים לנקוט נגד הערייה הליכי פינוי כאשר בפסק הדין אשר הורה על פינוי הערייה מן המקרקעין (במ/5) צפה בית המשפט את הנולד ובסעיף 46 קבע כי – "קיים חשש שמא הנתבעת מנצלת את מעמדה בכובעה כרשות שאחראית על התיכנון והבניה של המקרקעין ומחזיקה את התובעים (=בעלי הנכס – א"ב) כבני ערובה בעיניין זה עד להסדרת הנושא הכספי ..." (נושא שנידון בהליך אחר) ואף הזכיר את חששם כי הליך זה יוביל לפגיעה עתידית בזכויותיהם על ידה, כאשר לטענתם הבקשה שלפני היא דוגמה מובהקת למימוש חשש זה ואין לתת יד להתעמרות.

 לעמדתי, הצורך להצביע על הנזק אשר עלול להגרם באם לא ינתן הצוו למניעת פעולות, איננו מתבטל כאשר מיתקיים דיון במעמד שני הצדדים וגם במקרה שכזה, שומה על בית המשפט להשתכנע כי קיימת דחיפות או חשש מ"הכבדה רבה" בבצוע עתידי של צוי הריסה או צוי איסור שימוש המצדיקים להוציא את הצוו אשר אליו מתלווה כאמור פגיעה של ממש, במי שכנגדו הוצא הצוו, עוד בטרם בוצעה עבירה כלשהיא" בשים לב לעקרונות אלו אבחן את הבקשה וטענות הצדדים ביחס אליה.

...

באותו יום, במסגרת תורנות בפגרה, נתן כב' השופט אלדד נבו החלטה בה קבע בין היתר כך – "... שוכנעתי כי יש בידי המבקשת ראיות לכאורה לביצוע עבודות הכנה לשימוש בניגוד להיתר במקרקעין ... אני מורה למשיבים לחדול מביצוע כל עבודה נוספת במקרקעין. ... צו זה הוא זמני, למשך 30 יום מהיום או עד להחלטה אחרת – לפי המוקדם מביניהם. אני קובע דיון במעמד הצדדים בפני שופט תורן ..." ביום 21.8.23 התקיים לפני דיון בבקשה, אף הוא במסגרת התורנות בפגרה, במהלכו נעשה ניסיון משמעותי וארוך להביא את הצדדים לידי פתרון מוסכם ומאחר שלמבקשת נדרשה שהות לשם בחינת המוצע קבעתי דיון נוסף ליום 24.8.23, שנוכח העובדה שלבסוף לא גובשה הסכמה התקיים ובמהלכו נדונה הבקשה לגופה וכעת באה עת ההכרעה.

עוד ראויים לאזכור דברי בית המשפט העליון בע"פ 4615/19 מוחמד עבאסי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים (17.7.2019) פסקה 16 – "בסופו של דבר, בתי המשפט נועדו לסייע בידי האזרח, אך לא לסייע בידו לעבור על החוק". זאת ועוד, הטענה לסטייה ממדיניות האכיפה של הרשות היא אחת הטענות החוסות תחת הכותרת הכללית של "הגנה מן הצדק" וכאשר עסקינן בצו שאינו חלק מהליך פלילי ספק אם ניתן בכלל להעלות נגדו טענות הגנה מסוג זה, ובשאלה זו קיימת מחלוקת פוסקים (ראו סקירה קצרה שהבאתי ביחס למחלוקת בבב"נ (נתניה) 49520-07-20  מיכאל נעימי נ' ועדה מקומית לתיכנון ובניה – נתניה (29.11.2020) בפסקאות 108-107, שם הבעתי בצניעות עמדתי כי דווקא יש מקום לשימוש בטענות אלו גם בהליך שאינו פלילי).

נמצא כי היסוד לחשש שהביע בית המשפט בהליך הקודם הוסר לכאורה זה מכבר והחשש לנקמנות לאחר מעשה מצד המבקשת, הנהנית מחזקת תקינות המעשה המנהלי בפעילותה, הוא חשש מעט קיצוני מה גם שבענייננו מצאנו כי יש טעמים ענייניים לבקשה שלפני כך שלא הוצגה ראיה כלשהי להתעמרות הנטענת.

סיכום המורם מכלל האמור לעיל הוא שאני נעתר לבקשה ואוסר על המשיבים או מי מטעמם לבצע פעולות במקרקעין שנועדו להכשירם לשימוש של הפעלת ישיבה במקום וכן לבצע כל שימוש אסור במקרקעין.