במסגרת התביעות עתרה המשיבה למתן צו מניעה האוסר על המערערים להשכיר את דירותיהם לצדדים שלישיים למטרת נופש ותיירות וכן צו האוסר עליהם לפרסם את הדירות להשכרה באתרי התיירות השונים כגון Airbnb ו – Booking.
נקבע כי לאור זאת, גם ככל שהיה בנוהל ה – leaseback, כדי ללמד על הסכמת המשיבה להשכרת הדירות לטווחי זמן קצרים, ממילא גילתה המשיבה דעתה ולפיה לא תוסיף ותשלים עם כך. באשר לכך הוסיף המפקח וציין כי על אף שמר פרחי הישתתף באספה זו כנציג בעלי דירות המגורים, לא נרשמה מצידו כל הערה או מחאה וכן, לא ננקטה על ידו, או על ידי מי מבעלי דירות המגורים, כל פעולה בהקשר להחלטה זו.
לאור כל האמור, התביעות התקבלו וניתן צו האוסר על הנתבעים או מי מטעמם להשתמש בדירות בבית המשותף בבעלותם בנגוד להוראות התקנון ובכלל האמור נאסר על הנתבעים להשכיר את הדירות למטרת תיירות ונופש לפרקי זמן קצרים, על בסיס יומי/שבועי.
אשר לכך, טוענים המערערים ראשית, כי פרשנות נכונה של המיגבלה בסיפא לסעיף 6.07 לתקנון, היא שנאסר על בעלי הדירות להשתמש בדירות לשימושים מסחריים או למשרדים אשר יפגעו באופי המלונאי של המלון.
...
לאור כל זאת, טענו המערערים כי דין התביעות כנגדם להידחות.
לאור כל האמור והמפורט, אינני סבורה כי נפלה שגגה בקביעת המפקח ובפרשנות אשר ניתנה על ידו למינוח "למגורים" הקבוע בסעיף 6.07, פרשנות העולה בקנה אחד עם לשונו הברורה של הסעיף והיא אף קוהרנטית ליתר תניות התקנון ומשכך, הנני מוצאת לאשר קביעתו של המפקח ובהתאם לה חל על בעלי דירות המגורים איסור להשכיר את דירותיהם לפרקי זמן קצרים.
זאת בהינתן שאמנם – להליך קמא לא צורפו כצדדים כלל בעלי דירות המגורים ולא הוצג טעם כלשהו וקל וחומר שלא טעם של ממש להחלת פסק הדין גם על מי שלא היה צד להליך ומשכך לא ניתן לו יומו בו. בהתאמה – הנני קובעת כי הוראה זו, הקבועה בסעיף 57 בטלה, תחתיה יקבע כי הערת אזהרה תירשם רק על תתי החלקות שבבעלות הנתבעים בהליך קמא.
סוף דבר;
הערעור – למעט באשר להוראת סעיף 57 לפסק דינו של המפקח – נדחה.
