צו מניעה האוסר על הוצאת סחורות מחנויות

המבקשות הגישו תביעה כספית בסך 2,234,159 ₪ להשבת כספים שלטענתן נילקחו שלא כדין ע"י המשיבים מהמבקשת 1 (להלן: שאקל); למתן צו מניעה שיאסור על המשיב 3 (להלן: ירושלמי) לבצע פעולות בשם המשיבה 1 (להלן: קליבר) לגבי הכספים המגיעים לשאקל מאתרי האנטרנט באמצעותם היא משווקת לציבור, וכן לפעול בשם שאקל; ולמתן צו עשה שיורה למשיבים כי כל הכספים המתקבלים מחברות הסליקה או מאתרי האנטרנט עבור שאקל, יופקדו בחשבונה.

נטען כי ירושלמי בעצמו או באמצעות שאקל או המשיבות 1-2, פעל לקבלת מאות אלפי שקלים כנגד חשבונית מס שהוצאה בשם שאקל לחנות עבור סחורה, אולם מיד לאחר קבלת התשלום, הנפיק ירושלמי חשבונית מס זכוי/ביטול על סכום זהה, כדי שרואי החשבון של שאקל לא יוכלו להיתחקות אחריו.

כמו כן ניכנס לחנות לאחר שנידרש שלא לעשות כן. דירקטוריון שאקל - שמנה את הפטקה בלבד, באישורו של עו"ד החברה - הוציא לו למחרת מכתב פיטורין וביטל את זכויות החתימה שלו.

כמו כן, פעל מול חברות הסליקה, ושינה את הססמא באתרי החברה, באופן שמונע מהמבקשות או רו"ח החברה לצפות בתנועות הכספיות וההכנסות באתרים, ובכך הכשיל את צווי העיקול כלפי חברות הסליקה וזכיין החנות.

...

ראו ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת (פורסם בנבו): "אובדן אמון בין השותפים המאופיינת כמעין-שותפות כעילה להענקת סעד עשוי להצדיק מתן סעד של הפרדת כוחות מכוח סעיף 191 לחוק החברות אף במקרים בהם לא נתבקש סעד זה, כבענייננו, ואף במקרים בהם הגיע בימ"ש למסקנה כי מי שפנו בבקשה לסעד להסרת קיפוח לא קופחו, כבענייננו; סעד כאמור, כשנקבע כי הטוען לקיפוח אינו זכאי לו, יש להעניק במשורה ובכפוף לכך שבימ"ש השתכנע כי אכן מדובר במעין-שותפות וכי אין מנוס אלא להפריד בין ה"שותפים"; סיווג חברה כמעין-שותפות לצורך הענקת סעד של הפרדת כוחות צריך להיעשות בזהירות, תוך מתן תשומת לב לנסיבות.

לפיכך אני מורה כי צווי המניעה יעמדו בעינם למשך 10 ימים נוספים, כדי לאפשר לשני הצדדים לפנות בהליך המתאים לפי חוק החברות, וכדי שיינתנו הוראות לגבי ניהול חברת שאקל על ידי בית המשפט המוסמך.

לגב צווי העיקול, לא שוכנעתי כי קיימת הברחת כספים שלא כדין על ידי ירושלמי לחשבון האם, והשיקים שהוצגו על ידי המבקשות בדיון, שהופקדו ע"י ירושלמי בחשבון האם, הינם שיקים מהסדרה של 12 שיקים ששולמו ע"י סימפל לקליבר בסכום כולל של 200,000 ₪ + מע"מ עבור רכישת המוניטין והפעילות שלה לפי סעיף 5.1.1.

· מתן צו מניעה כנגד הנתבעים שיאסור עליהם להתחרות כנגד התובעים למשך 24 חודשים ממועד מתן פס"ד. · מתן צו העברת החזקה בחנות על תכולתה כפי שהייתה במועד הביטול וכן לאסור על הנתבעים להוציא מהחנות כל סחורה ו/או מיטלטלין באשר הם. · חיוב הנתבעים בפצוי מוסכם בסך של 72,072 ₪ כשסכום זה נושא הצמדה וריבית החל מיום 13.12.16 ועד למועד תשלום בפועל.

...

חיוב בגין תמלוגים חלקיים בסך 55,147 ₪: משהוכח כי הנתבעים לא העבירו את מלוא סכום התמלוגים שהגיע לתובעים עד לחודש 12/2016, הרי שיש לקבל את התביעה בתשלום ההפרש הנטען על ידי התובעים, וזאת בסך של 39,147 ₪ (סכום הכולל מע"מ), נכון למועד הגשת התביעה.

להלן לשון הסעיף: "20.4.3 במידה ומדובר בהפרה מתמשכת, רשאית החברה לדרוש פיצוי מוסכם בגין כל יום בו נמשכת ההפרה כאילו מדובר בהפרה נפרדת ו/או לראות בכל הפרה כהפרה נפרדת המזכה בפיצוי מוסכם נפרד כאמור לעיל, הכל לפי הענין והקשר הדברים." כבר עכשיו אציין שאין בידי לקבל טענה זו. התובעים עותרים מחד, לקבלת החזקה בחנות על כל תכולתה ומאידך, הם עותרים לחיוב הנתבעים בתיקון הפרותיהם על פי ההסכם, שהסתיים כבר עם קבלת הסעד של מסירת החזקה כאמור.

לסיכום לאחר שאמרתי כל אלה, אני מחייבת את הנתבעים כדלקמן: לשלם לתובעים פיצוי מוסכם בסך של 165,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 26.1.2017 ועד היום .

על ההליך - בקצרה כבר ביום 15.1.19 (קרי, חמישה ימים לאחר הודעת הביטול הנ"ל), ניפתח ההליך שלפניי, כאשר בד בבד עם הגשת תביעה כספית על סך 290,000 ₪, ביקשה התובעת צו מניעה זמני שיאסור על הנתבעת ועל אריה למכור את העסק לאחרים.

בקשת הנתבעים היתה על רקע עדות אחרת שהובאה על ידם, זו של מר יהודה ללו, שסיפר על שיחת טלפון אותה הוא קיבל בשעות אחר הצהריים ממר שואהנה, בה סופר על הוצאת סחורה מהחנות.

...

האם זכאית התובעת להשבת סך של 290,000 ₪, בגין סכום ששולם על ידה במסגרת עסקה עם הנתבעת מס' 1, ואשר לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל? האם הצליחו התובעים שכנגד להוכיח שהנתבעים שכנגד הפרו את ההסכם שהתייחס לאותה עסקה, בכך שגנבו סחורות בשווי מאות אלפי שקלים, וכי בנוסף הם חייבים בפיצוי מוסכם ובפיצוי נוסף בגין נזק שנגרם עקב הפרת ההסכם? אלה הן השאלות העיקריות העומדות להכרעה בהליך שלפניי.

כל האמור לעיל יוצא מהנחה שלתובעת, לדוד ולדניס לא היתה זכות להוציא את הסחורה מהחנות באותו יום, כאשר הנחה זו אינה מובנת מאליה.

אלא שלאור התוצאה דלעיל, איננה מוצא לקבוע מסמרות בעניין זה. סוף דבר אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך 290,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מתן פסק דין זה. אני מורה על דחיית התביעה שכנגד.

אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪, וכן בהשבת האגרות ששולמו על ידי התובעת במסגרת התביעה.

בתאריך 4.1.17 הגישה המשיבה כנגד המבקש בקשה לצוו מניעת הטרדה מאיימת (ה"ט 10314-01-17), במסגרתה היא טענה שהמבקש איים עליה, נקט כלפיה באלימות, כלא אותה, והשתלט על העסק המשותף, לרבות הרכוש הנמצא בו. באותו יום היתקיים דיון במעמד המשיבה בפני כב' השופט גופמן, במסגרתו ניתן צו אירעי שאסר על המבקש להטריד את המשיבה או את אמה (המשיבה מס' 2), לעקוב אחריה ולהתקרב אליה, לאיים בכל צורה על שלוות חייה, לעקוב אחריה או לפגוע ברכושה.

ביחס להתרחשויות ביום 17.2.17, מסרה המשיבה שהיא הגיעה למקום עם סוחר מחיפה בשם חסן, בעל חנות עתיקות מזה 30 שנה, וזאת לצורך פינוי סחורה מבית העסק כנגד קזוז חוב.

טענת המבקש לפיה המשיבה "פרצה" לעסק ביום 17.2.17 בכדי להוציא ממנו חפצים, היא מסוג הטענות שהועלו על ידו בעבר עת ביקש לקבל צו הטרדה מאיימת, והמותבים שדנו בעיניין לפניי קבעו, ובצדק, כי מדובר במחלוקת רכושית/קניינית, אשר בנסיבות המקרה דנן אינה מתאימה לבירור במסגרת את הליך לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת.

...

לאחר ששמעתי את עדות המבקשת והמשיבה, לא שוכנעתי כי המבקש עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, במידה הנדרשת, כי אירוע תקיפה שכזה אכן התרחש.

סבורני כי גם בפן זה קיימת הצדקה לאסור על המשיבה להיכנס לבית העסק לצורך הוצאת רכוש ממנו, בעצמה א בליווי אחרים, מצב אשר ממילא כרוכים בסיכון של ממש להיווצרות אלימות מילולית או פיזית.

סוף דבר לאור האמור לעיל אני מורה כדלקמן: נאסר על המשיבה מס' 1 להיכנס לבית העסק שברחוב המייסדים 9 בזיכרון יעקב, ככל שמטרת הכניסה למקום היא הוצאת רכוש כלשהו מבית העסק, בין בעצמה ובין באמצעות אחרים.

התובע הגיש (בתאריך 25.3.14) תביעה לבית משפט זה (ת"א 48337-03-14), שנדונה לפני כב' השופט גינת (להלן: התביעה הקודמת) בה עתר, בין היתר, להצהרה כי הוא שותף במחצית החנות וברווחיה, וכן עתר למתן צו מניעה שיאסור על הנתבע לעשות שימוש בשם המותג, בסמליל, בעיצוב החנות, שכולם לטענתו פרי יצירתו שלו.

אשר לתלושי השכר אלה הוצאו, ככל הנראה, למראית בלבד.

עוד טען כי הוא זה שהגה את שם המותג ואת הסמליל, והוא זה שעיצב את החנות, תרם מניסיונו הניכר בתחום שיווק הטבק, ודאג לסדר את הסחורה במדפי החנות כך שהמוצרים המבוקשים ביותר יהיו נגישים מיד לכל לקוח שניכנס.

...

התובע אף דרש מהנתבע להתקין מצלמות בחנות על מנת שהוא יוכל לעקוב אחר המתרחש בה. בתחילה הנתבע סירב, אך לאחר מכן נעתר לכך.

כאמור, נקבע שם כי במסגרת קו החלוקה לא נתקיימו יחסי עובד-מעביד (ראו פיסקה שנייה לפסק הדין, בעמוד השני בפסקה המתחילה במילים "במקרה דנן", סעיף 1 בעמוד האחרון, והפרק "סוף דבר" בסוף פסק הדין), ושהצדדים ראו עצמם כבעלי עסק משותף, אך הכוונה היא לקו החלוקה כאמור.