נטען כי בנסיבות אלה מתקיימים התנאים להוצאת צו לתיקון המעוות שכן קיים זהום, זהום המים נגרם ולכל הפחות הוחמר על ידי העוררים בשל הקידוחים אותם קדחו, ואין כל משמעות לקיומו של זהום קודם.
כאמור, העוררים הראו כי ממסמכים שהוגשו על ידי עריית תל אביב עולה כי המכבסות שפעלו במקרקעין שבנידון לפני שנים רבות לא היו העסק המזהם או החשוד בזיהום היחיד באיזור וכי בסביבת המקרקעין שבנידון פעלו בעבר ועודם פועלים עסקים מזהמים נוספים המוכרים לעריית תל אביב ולמשרד לאיכות הסביבה, שנגד חלקם הוצאו צוי סגירה בשל הזרמת שפכים רעילים וחשש לזיהום מי תהום.
לא ברור יעודו או תפקודו של "האקוויפר הראשי" שנטען לגביו כי זוהם עקב פעולת הבניה ב"חלקן חן".
...
מצאנו לנכון להעיר גם במקרה זה כי ריבוי הדרישות הסותרות מהיזם וההליכים שהוא נדרש לעבור, גורמים בפועל לייקור עלויות הבניה, הכל בניגוד למדיניות המוצהרת.
ר. שפירא, סגן נשיא
[אב"ד]
מר שאול שטרייט, נציג ציבור:
לאחר לימוד כתבי טענות, גדושים ומקצועיים, שמיעת עדויות ותיחקורם של מומחי הצדדים ויועציהם, ביקורי באתר הבנין והמבונה סביבו, לא נותר לי אלא להצטרף למסקנה אליה הגיע האב"ד ולפיה יש לקבל את הערעור הנדון.
בנסיבות העניין, ותוך שאנו מביאים בחשבון שגם התנהגות העוררים לא הייתה נקיה מפגמים וכאמור, חלק מהפעולות בוצעו שלא באישור גורמי הרשות הממשלתית למים ולביוב (הגם שלא הוכח כנדרש כי נגרם או הוחמר זיהום במבסס עילה להוצאת הצו), אנו מורים כי כל צד יישא בהוצאותיו.
