צו חיפוש בתא של אסיר בכלא

בית משפט לתביעות קטנות בבאר שבע ת"ק 60224-12-14 גרובנר(אסיר) נ' משטרת ישראל/שירות בתי הסוהר-מחלקת רישום ת"ק 60214-12-14 גרובנר(אסיר) נ' משטרת ישראל/שירות בתי הסוהר-מחלקת רישום תיק חצוני: בפני כבוד השופטת רחלי טיקטין עדולם תובע זיו גרובנר נתבעת משטרת ישראל/שירות בתי הסוהר ע"י פרקליטות אזרחית – מחוז דרום פסק דין

אוסיף ואציין כי בכל מקרה הנתבעת טענה כי אין בבדיקה כדי לסייע, מהטעם שבמהלך החיפוש שהה התובע בתא יחד עם עוד 4 אסירים נוספים, ולפיכך ציינה הנתבעת כי אין בידה לדעת בודאות האם הציוד עליו הצביע התובע כציוד שלו, הנו מלוא הציוד המוחזק על ידו, או שהתובע עביר ציוד לאסירים אחרים, טרם בוצע החיפוש.

תאור מר פלג את היתנהגות התובע באותו זמן, מחזקת ותומכת את עדותו של התובע ("צועק"; "נסער"; "עצבני" "אמר שחסר לצוו ציוד").

...

בתביעה שמתחילה במספר 60224 (להלן: "התביעה השנייה") טען התובע כי בתאריך 19.11.14 הודיעו לו כי הוא עובר מבית סוהר "דקל" חזרה ל"אלה", אולם בסופו של דבר החזירו אותו ל"דקל" אך חלק מהציוד שלו אבד בינתיים, שכן אותרו רק 4 תיקים ובהם ציוד מתוך 5 תיקים אותם החזיק.

לאחר שעיינתי ברשימת הפריטים הנטענת - אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,000 ₪ בגין הציוד שאבד באירוע הראשון.

בעניין הערכה על דרך האומדנא במקרים דומים ראה: ת"ק 10315-12-13 אביטן (אסיר) נ' שירות בתי הסוהר - כלא צלמון (פורסם במאגרים משפטיים), שם נקבע כדלקמן: "באשר לשווי הציוד (ביגוד, הנעלה ומוצרי חשמל/אלקטרוניקה): צודקת הנתבעת בטענתה כי התובע לא הוכיח את שווים, שכן אלה לא נרכשו בקנטינה (לפי הפירוט בת/7). כמו כן, לא מדובר בביגוד וציוד חדש, ולפיכך, גם לו ניתן היה לקבל את הערכתו של התובע באשר למחירם בעת הרכישה, לא ניתן היה על סמך נתון זה להעריך את שווים בעת שאבדו. בנסיבות אלה, אין לי אלא להעריך את השווי על דרך האומדנא..". וראה גם: ת"ק 61784-01-12 טימור וסילב נ' שירות בתי הסוהר (פורסם במאגרים משפטיים), שם נקבע כדלקמן: "..בכל הנוגע להיקף נזקיו של התובע, לא הוצגו כל ראיות לעניין שווי התפילין שרכש לו אביו וכן לא הוצגה כל ראיה בכל הנוגע לשווי התפילין החדשות אותן רכש לטענתו. עדותו של התובע לכך שמדובר היה בתפילין בעלות ערך רגשי מקובלת עליי ונחזתה בעיניי כאמינה וכך גם עדותו לעניין רכישת תפילין חדשות. בהתחשב באמור לעיל, הנני מעריך את הנזק אשר נגרם לתובע בגין אובדן התפילין וכן בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לו כתוצאה מכך, על דרך האומדנא, בסך של 4,000 ₪..". את הטענה לגבי הגבלת האחריות לציוד אין לקבל ולו מהטעם שלא הוצג בפני כתב התחייבות חתום על ידי התובע (ראה סעיף טו לפקודה שצורפה לכתב ההגנה).

מאחר וקיבלתי את התביעה בנוגע לאירוע הראשון ואולם דחיתי את התביעה בנוגע לאירוע השני – אני קובעת כי אין צו להוצאות.

טענות הצדדים התובע, אסיר בטחוני הכלוא בכלא אשל, טוען כי במהלך חפוש של אנשי שב"ס בתאו שהתקיים ביום 27.03.19, בו לא נכח נציג מטעם האסירים, נעלמו לו תמונות משפחתיות אישיות, נעלי ספורט מסוג ניו באלאנס ובושם.

הדיון ביום 24.12.19 והליכים לאחר מכן בדיון טען התובע כי בחיפוש לא נכח אסיר, לא בשל סירובם של האסירים אלא על פי החלטה של שב"ס. התובע טען כי רכש את נעלי הספורט בכלא בסכום של 384 ₪ וכן טען כי היו שני בשמים, אחד מלא ואחד מלא למחצה שכל אחד עלה 169 ₪ וכן היו תמונות משפחתיות שנעלמו.

למרות דחיית התביעה, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות נוכח היתנהלות המדינה שתוארה לעיל, אשר כאמור לעיל, גם אם נבעה משגגה בתום לב, ראוי היה שלא תיקרה.

...

דיון והכרעה לאחר שאני בוחנת את הראיות המונחות בפני החלטתי לדחות את התביעה מן הטעמים שיפורטו להלן.

בכל הנוגע לתמונות האישיות של התובע, נוכח מהימנותו של התובע ובהיעדר מידע אובייקטיבי בעניין זה, אני מקבלת את טענת התובע כי היו בחזקתו תמונות, אולם כנגד טענה זו עומדת עדותו של מר רבינוביץ כי באופן כללי בחיפושים, לא לוקחים תמונות.

אשר לבושם ולנעלי הספורט אני סבורה כי התובע לא הוכיח במאזן ההסתברויות כי ציוד זה היה ברשותו או מה שוויו.

סוף דבר לאור האמור התביעה נדחית.

בנוסף, טען התובע כי למד אודות אופן היתרחשות האירוע מעדות של אסיר אחר שהיה מצוי בתא אחר ולא בתא שבו מצוי היה הווקמן בעת החיפוש.

מעבר לעובדה שתמוה בעיניי הכיצד יכול היה אסיר בתא אחר לראות מתאו בדיוק מה עושה סוהר בווקמן של התובע, בשים לב לגודלו הממוצע של ווקמן, הרי שהתובע אף לא ביקש לזמן את אותו עד ראיה שלכאורה ראה את האירוע, ואין לי אלא עדות מפי השמועה בהקשר זה. בנוסף, שמעתי את עדותו של רב כלאי דוד ברק, מי ששמש במועדים הרלבנטים כראש תחום מינהלי אגפים בכלא נפחא, בנוגע לנוהלי העבודה בעת ביצוע חפוש יזום בתאים, ונחה דעתי כי במועד הרלבנטי צריך היה להיות אסיר מתוך תאו של התובע נוכח בתא בעת ביצוע חפוש ע"י הסוהרים, ולא שוכנעתי כי כזה לא היה.

מכל האמור אני דוחה את שתי התובענות, ולפנים משורת הדין – אין צו להוצאות.

...

התובע לא ביקש לזמן את הדוברים שהיו דוברי האסירים במועדים הרלבנטיים, ולמעשה לא שוכנעתי כי לא נערך פיקוח טעם התובעים, בעת הוצאת הציוד מהמחסן בתום ימי השביתה.

מכל אלו אני קובעת כי גם תביעה זו (שבתיק ת"ק 17303-07-12) דינה להידחות.

מכל האמור אני דוחה את שתי התובענות, ולפנים משורת הדין – אין צו להוצאות.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 18.3.11, בשעה 13:30 או בסמוך לכך, בתא חפוש נשים שבשער ביקורים צפון של בית הסוהר "מעשיהו", נימצאו על גופה של הנאשמת סמים מסוכנים כמפורט להלן: 1.8291 גרם נטו סם מסוכן מסוג הרואין; 0.7867 גרם נטו סם מסוכן מסוג קוקאין; 2.2634 גרם נטו סם מסוכן מסוג חשיש.

מיתחם העונש ההולם למדיניות הענישה הנוהגת בעבירה של ניסיון להכנסת סמים לתוך בית סוהר, אפנה לפסיקה הבאה שניתנה על ידי בית המשפט העליון: רע"פ 4144/15 אבו אלטיף נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.6.15): כאן היה מדובר במבקש שהורשע בניסיון לאספקת סמים מסוכנים בכך שהגיע לכלא אוהלי קידר לבקר אסיר, כאשר בגומי תחתוניו ועל גופו, היה סם מסוג חשיש במשקל 26.2 גרם וכן סם מסוג קאנביס במשקל 1.6 גרם.

בית המשפט המחוזי השית עליו 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, 18 חודשי מאסר על תנאי וכן צו פקוח קצין מבחן, וכן נאסר עליו לקבל רישיון נהיגה למשך 6 חודשים וחתימה על התחייבות עצמית.

...

המבקש הגיש ערעור על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי והערעור נדחה.

לפיכך, הנני קובע שמתחם העונש ההולם למקרה שבפני נע בין 6 חודשי מאסר ל-18 חודשי מאסר לצד קנס כספי, מאסר על תנאי ושלילת רשיון הנהיגה, הן בפועל והן על תנאי.

בנסיבות אלה, ההמלצה של שירות המבחן לסיום ההליך ללא הרשעה, נדחית.

עם זאת, המשקל המצטבר של הנימוקים לקולא שהובאו לעיל מוביל אותי למסקנה שניתן להסתפק במאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, וזאת לתקופה המקסימאלית של 6 חודשים.

התובעים עמדו בסיכומיהם על טענות לאי גילוי פקודת נציבות שירות בתי הסוהר על משמעויותיה, המשפטיות והראייתיות, לרבות בהתגבשות עוולת הפרת חובה חקוקה ואמינות עדי המדינה ושיקולי מדיניות שיפוטית; התייחסו לבחירת המדינה שלא להביא ולהציג לבית המשפט את המידע המודיעיני אשר עמד בבסיס החלטת ועדת השחרורים מיום 7.12.06; טענו לרשלנות המדינה שנראה כי שירות בתי הסוהר צפה ו/או היה צריך לצפות קיומו של סיכסוך ומסוכנות הנתבע 2 בכלל וכלפי המנוח בפרט; נטען כי שירות בתי הסוהר הפרו חובת הזהירות בכך שלא טרחו לחפש על גופו של הנתבע 2 במשך לפחות שנתיים, למרות שצו איסור מפגש מחייב בדיקה במגנומטר על פני גופו בכל יציאה מהתא.

גם טענה זו אין לקבל ואין בה כדי להצביע על רשלנות מצד המדינה בנושא זה. בעניינינו, עלה מהעדויות והראיות שבהתאם לנהלים ולתכנית שירות בתי הסוהר נערכים חיפושים במיתקן הכליאה, בתאים ועל גופם של האסירים, אך לא ניתן למנוע כניסה הרמטית של חפצים מסוכנים ובפרט שכפי שהוסבר, כאשר מרבית החפצים המסוכנים הם חפצים מאולתרים שניתן להכין כימעט מכל דבר.

...

כמו כן לא שוכנעתי שהם זכאים לפיצוי בגין הוצאות מעבר הדירה מראשון לציון לכפר סבא, ונזק זה גם לא הוכח באסמכתאות.

בנוסף, טענתם לפיצוי בגין אובדן שירותי בן נדחית, בין היתר, בהתחשב בכך שלא הוכח שהמנוח תרם למשק הבית, אלא להיפך, ההורים נאלצו להוציא כספים רבים על מנת לסייע למנוח בהליכי הגמילה.

כנ"ל, דין התביעה לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה להידחות.