צו הריסה למבנה בנמל תל אביב

ביום 3.11.2020 הגיש המבקש עתירה שעניינה בעבודות הריסה ובנייה שמבצעת המשיבה 1, עריית תל אביב-יפו (להלן: הערייה), בשטח נמל יפו (להלן: הנמל).

בד בבד עם הגשת העתירה הגיש המבקש בקשה למתן צו ביניים – שבגדרה התבקש בית המשפט להורות על "הפסקת כל עבודות ההריסה והבנייה של עריית תל אביב-יפו [...] במחסנים 2 ו-3 [...] וזאת עד להכרעה בעתירה דנא". ביום 3.11.2020 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ל' ביבי) את הבקשה למתן צו אירעי.

צוין כי בתשובתה לא כפרה הערייה בכך שבתכנית 2378/א לא הותרו פעולות הריסה, אך הותרה, כנטען, האפשרות להריסת מבנה כאשר קיימת סכנה ליציבותו או להתפוררותו.

...

נוכח כל האמור לעיל מצאתי כאמור להורות על ביטול החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים נושא הבקשה; וליתן צו ביניים כמבוקש, שלפיו תימנע המשיבה מביצוע עבודות בשטח המחסנים עד להכרעה בעתירה.

על מנת לאפשר לעירייה להיערך להפסקת העבודות באופן שמאפשר מניעת סכנות לבטיחות הציבור אני מורה כי צו הביניים ייכנס לתוקף ביום 26.11.2020 בחצות.

הערעור מתקבל אפוא.

עוד באותו יום הורה בית המשפט (כב' השופט, סג"נ ברנר) על מינוי מפרק זמני, כאשר ביום 7.10.18 ניתן צו פירוק במסגרתו מונה המנהל המיוחד.

(להלן: "פרוייקט זיקים") פרוייקט האנגר 8, נמל תל אביב - לבצוע עבודות שפוץ ושקום של מבנה בנמל תל אביב, שהוזמנו על ידי חברת אתרים.

מכל מקום, העבודות אותן ביצעה החברה היו עבודות שימור בלבד, להבדיל מעבודות ההריסה ואלה בוצעו במלואן.

...

בעקבות הפירוט הנוסף התבקשה תגובתו העניינית של הכנ"ר, אך משחלף המועד המוארך להגשת העמדה וזו לא הוגשה, לא מצאתי מקום לעכב את מתן החלטתי זו. דיון והכרעה ברי שלאור האמור, יש מקום להכריע בבקשה 17, קרי בשאלה האם יש מקום לדון בסכסוך בין הצדדים במסגרת בקשה למתן הוראות? תשובה שלילית לשאלה זו תייתר את הצורך בהכרעה בבקשה למתן הוראות.

לסיכום, לבית המשפט של חדלות פירעון נתון שיקול דעת נרחב באשר לאופן בירור ההליך .

לאור האמור לעיל, אני מורה כי בקשה 16 לא תידון כבקשה למתן הוראות.

התנאי השני – "ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה". בעיניין זה, אף אם נלך לשיטת המבקש לפיה המבנים בשטח מושא הצוים נבנו סמוך לחודש נובמבר 2019, הרי שעדיין נימצאת המשיבה בתחום לוח הזמנים הנידרש על פי תנאי נוסף זה. בסיכומיו טען המבקש כי תנאי זה בכל זאת אינו מיתקיים הואיל ובפועל היו השטחים מושא הצוו תפוסים על ידו, במשך שנים רבות כחלק משטח ההרשאה, אף אם שלא באמצעות מבנים.

שני שיקולים אלה מקיימים ביניהם יחסי גומלין המדמים "מקבילית כוחות". ככל שגובר משקלו של האחד כך פוחת משקלו של השני (רע"א 5711/12 מצה בע"מ נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ (25.2.2013), רע"א 560/13 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' גולדשטיין שירותי תברואה בע"מ (12.2.2013) רע"א 10066/04 ספאנטק תעשיות נ' ד.ס.פ. ספיר אנטרפרייז, פ"ד נט(4)700).

אמנם וכטענת ב"כ המבקש וכמצוין בפסיקה אליה הפנה, שעה שעסקינן בבית מגורים נוקטת הפסיקה גישה רחבת לב למדי בהענות לבקשה לסעד זמני שימנע הוצאת אדם מבית מגוריו והריסתו של זה. עם זאת, כפי שטען למעשה ב"כ המשיבה מנגד, אין מקום להניח כי מדובר בכלל שאין בלתו ואשר יכסה על כל קושי הנתון ביתר התנאים הנדרשים למתן צו, תהא עוצמתו ככל שתהא, ועיקר – לגבי התנאי המחייב להמחיש קיומה של זכות לכאורה הראויה להגנה.

(לתפקידו של בית המשפט במאבק בפולשים למקרקעי ציבור ראה רע"א 11527/05 עריית תל אביב-יפו נ' שרון לוי (6.3.06); רע"א 6156/05 הרצל אדאדי נ' מדינת ישראל (20.7.05)).

...

בבואי ליישם את גישתה של הפסיקה בענייננו אנו, סבורה אני, כי בסופו של דבר המבקש אינו עומד בתנאים הרובצים לפתחו לשם קבלת סעד זמני וזאת הן בכל הנוגע להמחשת קיומה של זכות לכאורה המבססת את סיכויי תובענתו, והן בכל הנוגע לשיקולי מאזן הנוחות.

שעה שבמקרה דנן ובשלב זה לפחות, נראה לכאורה כי אכן מתקיימים התנאים לכך והמבקש אינו עומד בנטל העומד לפתחו לקבלת סעד זמני, הרי שהבקשה נדחית.

לאור תוצאת ההליך ישלם המבקש למשיבה בנסיבות הענין הוצאות בשיעור של 2,000 שקלים.

ביום 2/2/2004 פירסמה הועדה המקומית לתיכנון ולבניה תל-אביב – יפו, מתוקף סמכותה לפי סעיפים 189 ו- 190 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה – 1965, ובהתאם לתוכנית, הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות, שלפיה המקרקעין המפורטים בתוספת, ובכלל זה המקרקעין, דרושים לעירייה לצרכי ציבור (ההודעה מצורפת כנספח 7 לכתב התביעה והיא עצמה נושאת תאריך 2/2/2004) (להלן: "חוק התיכנון והבניה", "הועדה" ו- "הודעת ההפקעה", בהתאמה).

לאחר מכן בשנים 2004, 2007, 2010, 2016 ו-2020 ניראו הרחבות בנייה חדשות נוספות, כאשר בין השנים 2007-2010 "מרבית הבניה שתסוקר בשנת 2016 עולה על הקרקע והשטח הנידון מגיע למלוא גודלו, ע"י הזזת הגדר מערבה". בין השנים 2016-2020 נהרסים מספר מבנים, מתווספות גדרות בתוך השטח ונבנים מספר מבנים חדשים.

באשר לפעולותיה של הערייה לאחר ההפקעה בשנת 2004, לטענת הערייה במהלך השנים היא מנהלת "מאבק עיקש הן באמצעות הוצאת צוי הריסה מינהליים, הן באמצעות הגשת כתבי אישום, הן בהוצאות צוי סילוק פולשים והן באמצעות הגשת תביעות לפינוי וסלוק יד...". חרף האמור, לא הובאה בפני כל ראיה לפעולות אלה של הערייה לפינוי הנתבעים, למעט מכתב משנת 2010 שצורף כנספח 6 לתצהירו של מר טבת (ת/1), אשר מוען לכל דיירי שכונת הנתבעים, במסגרתו הם התבקשו לפנות את המקרקעין.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט י' אנגלרד ברע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי (פורסם בנבו, 25/11/2002) לפיהם: "זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצידם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון. בתביעה זו ייקבעו המבחנים לקביעת הקף הפיצויים, וזאת על רקע הנסיבות המיוחדות, ביניהן ההשקעות שבוצעו על ידי בני הרשות." הכלל הנו כי זכותו של בר רשות לקבל פיצויים עבור השקעותיו בעת פינויו מהמקרקעין אינה זכות שבדין וכי ככל שהיא קיימת היא מבוססת על הסכמה חוזית בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות.

...

לסיכום, מבקשים הנתבעים לדחות את התובענה ולחייב את העירייה בהוצאות משפט, ולחלופין, להורות על מתן פיצוי כספי לנתבעים חלף זכותם במקרקעין, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ. במענה לטענות הנתבעים מוסיפה התובעת כדלקמן; ביום 17/12/1957 פנה מר וודש לרשות הפיתוח וביקש להעביר למר יחיא את זכותו בדירת וודש (ראו נספח 1 לכתב התשובה), מכוח החוזה שנכרת בין וודש לבין יחיא, אולם בקשה זו מעולם לא נענתה בחיוב.

באשר לנתבעים 3-6, אני קובעת פרק זמן של 12 חודשים לפינוי יתר השטח, לרבות מבנים מספר 722, 722א, 723, 723א, 724 , 724א, 725, 726, 727, 728, 729, 730, 731, 732, 737, 739, 743, 743א, 744.

משכך, אני דוחה את טענת הנתבעים בעניין זה, ומכל מקום, טענה זו לא בא זכרה במסגרת עיקרי טענותיהם שבסיכום של הנתבעים, ומשכך נראה כי נזנחה על ידם.

סוף דבר לכל היותר רכשו הנתבעים מעמד של ברי רשות מכללא בשטח שבהחזקתם.

בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו עפמ"ק 11164-09-23 פנסטר נ' ועדה מקומית לתיכנון ובניה תל אביב לפני כבוד השופט עמית ציון קאפח מערער בן פנסטר ע"י ב"כ עו"ד רן בסה משיבה ועדה מקומית לתיכנון ובניה תל אביב ע"י ב"כ עו"ד ענת סגל פסק דין

אשר לשתי התלונות שהוגשו - באחד המקרים הייתה תלונה בעילום שם (המשמעות אינה ברורה לי-צ.ק), ובמקרה השני הוצא צו הריסה אך בית המשפט ביטל אותו בהנתן הסיכון נשקף למבנה כולו.

בדנ"פ 8062/12 מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה נ' חבל נמלי ישראל- פיתוח ונכסים בע"מ (2.4.15) קבע כב' השופט מלצר בחוות דעתו: "בשונה מדעת הרוב בפסק הדין בעירעור ובהתאם לעמדתם של חברי כאן: הנשיא (בדימ.) א' גרוניס, והשופטים: ס' ג'ובראן, א' חיות ו-י' עמית (שהביע השקפה דומה גם בדעת המיעוט שלו בפסק הדין בעירעור) – נראה לי כי מכח סעיף 72(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בית המשפט רשאי לצוות על נאשם כי יתן התחייבות להימנע מעבירה, זאת כעיצום יחידי, לצד אי-הרשעה". (סעיף 1(א) לחוות הדעת).

...

ר' לעניין זה דברי כב' השופטת ברק-ארז ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל, (12.8.12): "מעבר לכך, במקרים שבהם ימצא בית המשפט שהרשויות נקטו באכיפה בררנית, יש להוסיף ולבחון, מהו הסעד הראוי לתיקון המצב. אין דומה טענת אכיפה בררנית המועלית בהליך פלילי לטענת אכיפה בררנית המועלית בהליך מנהלי. בהקשרו של הליך פלילי, יש להוסיף ולבחון האם האכיפה הבררנית מגיעה עד כדי הדרגה המקימה "הגנה מן הצדק" או שמא, חרף הפגם, התשובה המתאימה היא במישור הענישה.

סוף דבר- אין לי אלא להפנות לפסק דינו של כב' הנשיא שפירא (מחוזי חיפה) בעפ"א 22424-02-23 ועדה מקומית לתכנון חדרה נ' גבאי ואח' (7.5.23).

אשר על כן, אני קובע כדלקמן: הערעור מתקבל.