צו הרחבה לאנשים עם מוגבלות

בשנת 2014, בהתאם לצוו ההרחבה לעידוד ולהגברת התעסוקה של אנשים עם מוגבלות, מונתה גב' בנימיני, ממחלקת משאבי אנוש לאחראית בנתבעת, על תעסוקת אנשים עם מוגבלויות, כאשר הודעה על מינוייה נשלחה לכלל עובדי הנתבעת, לרבות לתובע, אשר התבקשו, ככל שהם עונים להגדרה המופיעה בחוק, ליידע את הנתבעת.

...

בסיום הדיון והואיל וניסיונות ביה"ד, לסייע לצדדים להגיע להסכמות עקרוניות ולאחריהן להסכמות דיוניות וביניהן - "..לשקול אפשרות שלא יינתן כעת צו אך שהבקשה תאוחד עם התביעה העיקרית כך שייקבע סד זמנים קצר עד כמה שניתן כדי להביא את ההליך העיקרי לסיום מהיר יותר ממקרים רגילים" (עמ' 16 שורות 10-12 לפרוטוקול) לא צלחו, ניתנה החלטה, במסגרתה נקבע כי הבקשה תוכרע "על סמך כל החומר שיהיה בתיק (לרבות הדברים שנטענו בדיון, היום) לאחר שהמבקש יגיש, לא יאוחר מיום 25/2/18 שעה 16:00, השלמה קצרה של טיעוניו/התייחסות לתגובת המשיבה (השלמה/התייחסות שלא תעלה על שלושה עמודים) בצירוף פסיקה". ואכן, לאחר שהוגשו התגובות המשלימות, ניתנה, ביום 28/2/18, החלטת ביה"ד, במסגרתה נדחתה הבקשה, תוך שנקבע, בסעיף הסיכום, כך:"לנוכח כל האמור לעיל ובהתבסס על העובדות הלכאוריות שקבעתי לעיל וכן בשים לב לטעם שמצאתי בטענות המשיבה וחרף טענות המבקש, אינני מורה על ביטול החלטת המשיבה לפטרו ולפיכך ייכנסו פיטוריו לתוקף ביום 1/3/18, בהתאם למכתב מיום 30/1/18". כנגד ההחלטה הנ"ל, הגיש, התובע בר"ע לביה"ד הארצי, בר"ע שהתבררה במסגרת תיק 38121-02-18 ואשר בה ניתן, ביום 8/3/18, פסק דין, במסגרתו, נקבע, בין היתר, כך:"3.בנסיבות אלה הוצעה לצדדים ההצעה הבאה:"שתי הבקשות - הן בקשת רשות הערעור והן הבקשה לסעד זמני בערעור (שהוכתרה כ"בקשה לעיכוב ביצוע") - תימחקנה, כנגד קבלה בדיעבד של הצעת בית הדין האזורי, כך שהתובענה תידון בהתאם להצעת בית הדין האזורי ב"סד זמנים קצר עד כמה שניתן" כאילו לא התקיים דיון בצו הזמני (ראו: תקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלה בבתי הדין לעבודה מכח תקנה 129(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991), תוך שמירה על מלוא טענות וזכויות הצדדים" (להלן - ההצעה).

הפגם המסויים שמצאתי בהתנהלות הנתבעת - אינו מצדיק את ביטול ההחלטה בדבר פיטורי התובע ואף אינו מצדיק את חיוב הנתבעת בתשלום פיצוי כלשהו לתובע אך בשלו החלטתי שלא לחייבו בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד (אותם במצב דברים אחר הייתי מעמידה על לפחות 15,000 ₪) וזאת למרות שדחיתי את תביעתו על כל רכיביה ולמרות שגם במסגרת ההחלטה בבקשתו לסעד זמני, קבעתי כי "למרות שדחיתי את הבקשה, החלטתי לנהוג עם המבקש, לפנים משורת הדין ולא לחייבו, כבר כעת בהוצאות המשיבה אלא בשכר טרחת עו"ד אלא להמתין, עם הענין זה, עד לסיום בירור התביעה העיקרית". לסיכום.

לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם שמצאתי ברוב טענות הנתבעת הריני מורה על דחיית תביעת התובע, על כל רכיבה.

הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כפי שהוסבר בסעיף 16 דלעיל ולמרות שדחיתי את התביעה על כל רכיבה, החלטתי שלא לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עורכת דינה ובהתאם לכך הריני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לחילופין עמד הנתבע על מחיקת סעיפים הכוללים "טענות חדשות שלא הועלו במסגרת כתב התביעה ועל כן מהוים הרחבת חזית אסורה" ובכלל זה סעיפים 95, 127, 171 בהם העלה התובע לראשונה, כך לגירסת הנתבע, טענה לפיה הנתבע הפר את צו ההרחבה לעידוד והגברת התעסוקה של אנשים עם מוגבלות; סעיפים 16, 55, 58, 63, 82, 92, 111, 120, ו-139 לכתב התשובה במסגרתם טען התובע טענה עובדתית חדשה, כך בלשון הבקשה, ולפיה התובע פוטר כדי לאפשר למי שפיטר אותו לאייש בעצמו את תפקיד התובע.

...

לאחר שבחנתי את כתב התביעה, כתב ההגנה וכתב התשובה ואת עמדות הצדדים כפי שהובאו, על קצה המזלג, לעיל, מסקנתי היא, כי אין די במחיקת סעיפים אלה או אחרים מכתב התשובה על מנת לרפא את הפגם שנפל מלפני התובע.

סיכומו של דבר, אני מורה על מחיקת כתב התשובה.

בשנת 2014, בהתאם לצוו ההרחבה לעידוד ולהגברת התעסוקה של אנשים עם מוגבלות, מונתה גב' בנימיני, ממחלקת משאבי אנוש לאחראית במשיבה, על תעסוקת אנשים עם מוגבלויות, וכחלק מתפקידה פנתה לכלל עובדי המשיבה בשאלון.

...

בנוסף, בית דין קמא קבל את טענת המשיבה – על יסוד עדותו מר שקלרש אשר כלשונו "הותירה, על בית הדין רושם מהימן" – לפיה "ההחלטה על ביטול תקן הקב"ט לא נעשתה כלאחר יד ובוודאי שלא משיקולים בלתי ענייניים" הגם שההחלטה על ביטול תקן הקב"ט ופיטורי המערער נעשו משיקולים עניינים מצא בית הדין כי נפל פגם בכך שהמשיבה לא נתנה משקל להיות המערער בעל מוגבלות, ואולם פגם זה לא פגע בהוגנות ההליך, ובית בית הדין השתכנע כי בנסיבות הענין גם אם היה ניתן לכך משקל לא היתה התוצאה משתנה.

עוד נציין כי לא מצאנו טעם לפגם בכך שהבחינה הנוספת נעשתה בידי אותם גורמים שקיבלו את ההחלטה המקורית, חלקם בכירים מאד, משאלה הגורמים הרלבנטיים להחלטה הנדרשת.

אשר לטענת הנציבות כי המדובר במקצה שיפורים הניתן למעסיק ולכן אין להתייחס לתוצאותיו – אנו סבורים שיש לדחותה ממספר טעמים: ראשית, הפניה נעשתה מכוח הסכמת הצדדים, והעיתוי להעלאת טענה זו היה במהלך הדיון טרם המינוי, ולא לאור תוצאותיו.

משכך, אין לטעמינו מנוס מלהחזיר את הדיון למיצוי הדיון בסוגיה זו. סוף דבר- מששאלת קיומה של התאמה בדמוי שיבוץ חלופי – לרבות מידת הנטל הכרוכה בזה - לא נבחנה בהתאם לאמות המידה שבסעיף 8(ה) לחוק, החלטנו לקבל את הערעור באופן חלקי במובן זה שהתיק מוחזר לבית הדין האזורי למתן פסק דין משלים, על מנת שיבחן שאלה זו, בין היתר, בראי אמות המידה שהתווה המחוקק בחוק.

לפי ב"כ היועץ המשפטי לממשלה בהתאם לפירוט המשיבה היא מעסיקה "מאות עובדים" ועל כן חל עליה צו ההרחבה לעידוד והגברת התעסוקה של אנשים עם מוגבלות מיום 21.9.2014, לפיו מחויבת המשיבה בייצוג הולם של עובדים עם מוגבלות בשיעור של 3% לפחות מסך עובדיה (להלן: "צו ההרחבה").

...

אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי ושקלתי את תוכנו של הסדר הפשרה והסכמות הצדדים, בנסיבות המקרה דנן איני סבור שהסדר הפשרה המוצע ראוי, הוגן וסביר ועל כן לא מצאתי להיעתר לבקשה לאשרו.

מסקנתי מכל האמור היא שהסדר הפשרה שהונח לפתחו של בית המשפט אינו "הסדר ראוי, הוגן וסביר". במצב דברים זה, ובשים לב לתגובת הצדדים להתנגדות אשר אין בה כדי להבהיר או לתקן את תוכנו של הסדר הפשרה, אני דוחה את הבקשה לאישור הסדר הפשרה בהתאם להוראת סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות.

סוף דבר נוכח כל האמור והמפורט הבקשה לאישור הסדר פשרה נדחית.

הצדדים יודיעו לבית המשפט בתוך 14 יום ממועד מתן החלטתי זו האם בכוונתם להגיש הסדר פשרה מתוקן ולחלופין בקשת הסתלקות מוסכמת, או שמא הם עומדים על המשך ניהול ההליך בעניינם.

בשנת 2014, בהתאם לצוו ההרחבה לעידוד ולהגברת התעסוקה של אנשים עם מוגבלות, מונתה גב' בנימיני, ממחלקת משאבי אנוש לאחראית במשיבה, על תעסוקת אנשים עם מוגבלויות, וכחלק מתפקידה פנתה לכלל עובדי המשיבה בשאלון.

...

השופטת חני אופק-גנדלר לפנינו ערעור על פסק הדין של בית האזורי לעבודה נצרת (השופטת אורית יעקבס; 38121-02-18), בגדרו נדחתה תביעת המערער להשיבו לעבודה תוך שנקבע כי "בסופו של דבר פעלה הנתבעת בהתאם לנדרש בסעיף 8(ה) לחוק זה ולכן משהתברר כי אין תפקיד חלופי מתאים לתובע וכי אין התאמות שניתן לבצע שאינן בבחינת נטל כבד מידי הרי שברור שאין להורות לה להחזיר את התובע לעבודה" (סעיף 22 לפסק דין).

בסופו של יום, אנו מקבלים את עמדתה של המשיבה כי לא ניתן היה למצוא למערער תפקיד חלופי שאינו כרוך ב"נטל כבד מדי".

בשל צירוף נסיבות ייחודיות אלה הגענו למסקנה כי מקרה זה אינו בא בגדר המקרים בהם ערכאת הערעור תתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי, אשר התרשם מהצדדים במישרין, בנוגע לשיעור הפיצוי הבלתי ממוני.

סוף דבר – הערעור נדחה בעיקרו תוך שמובהר כי אין לקזז מסכום הפיצוי את מחצית עלות הגישור.