צו הגנה המונע מבעל לחזור לדירה שבה מתגוררת אשתו

]השופטת י' וילנר: עניינה של העתירה שלפנינו בצו החרמה והריסה שהוציא המשיב (להלן גם: המפקד הצבאי) מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חרום), 1945, ביחס לדירה שבה התגורר מועתז באללה חואגא (להלן בהתאמה: הצוו, תקנה 119 או התקנה, הדירה והמפגע), שביצע פיגוע ירי קטלני וגרם למותו של אור אשכר ז"ל (להלן: המנוח) ולפציעתם של שני אזרחים נוספים.

לשלמות התמונה יצוין כי קומת הקרקע של המבנה היא בבעלות העותר, שמתגורר בה יחד עם אישתו ובנם; וכי לפי תגובת המשיב לעתירה, בשאר הקומות במבנה לא מתגוררים דיירים.

המשיב מוסיף כי לפי המידע שבידיו, אביו של המפגע הוא בעל הדירה; כי גם אם הדירה בבעלות העותר, אין בכך כדי למנוע את השמוש בתקנה 119 במקרה דנן; וכי הסתפקות באטימת חדר השינה של המפגע תיפגע בתכלית ההרתעתית של הצוו.

המסקנה הנובעת מנקודה זו היא כי ישנן ראיות התומכות בגישת המשיב לפיה מדובר בפעולה שיש לה השלכה חיובית על צימצום מספרם וחומרתם של מעשי הטרור; כי יש להתייחס לנושא זה בזהירות רבה תוך שיש לשוב ולבחון אותו ולעדכן את המידע הנוגע אליו מדי פעם (עניין המוקד להגנת הפרט, בפיסקה כ"ז לפסק דינו של השופט רובינשטיין ובפיסקה 6 לחוות דעתה של השופטת חיות); וכי מדובר בנושא שקשה מאוד להוכיחו באופן אמפירי.

...

בנסיבות אלו, במצבים מסוימים אין מנוס מהפעלת תקנה 119 לשם הרתעת מפגעים פוטנציאליים (בג"ץ 564/22 ג'ראדאת נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פס' 16 (4.2.2022)), ואזכיר בהקשר זה את שציינתי בעניין נאג'י: "אמנם נכון הדבר כי ההגנה על זכויות אדם ואזרח היא מחובותיה הבסיסיות של מדינה דמוקרטית. ברם, באופן בסיסי אף יותר, נדרשת הדמוקרטיה להגן על קיומה של תשתית מדינית וביטחונית אשר תאפשר לאזרחיה ליהנות מזכויותיהם אלה. מכאן נובעת החשיבות שבשמירה על ביטחון המדינה, וזאת אף במחיר של פגיעה בזכויות אדם ואזרח [...] יתר על כן, יובהר כי נקיטה באמצעים פוגעניים, הדרושים לשם שמירה על ביטחון המדינה, אינה משום 'פגיעה הכרחית' בדמוקרטיה, אלא היא-היא חלק בלתי נפרד מן השיטה הדמוקרטית, אשר נדרשת לעתים להגן על המשך קיומה" (שם, פס' 22).

בהתחשב במכלול הנסיבות האלה, אני סבורה כי אף שהנזק שצפוי להיגרם לביתו של האב, וכנגזרת – הנזק ליתר בני המשפחה החיים עמו, הוא נזק קשה וחמור, הרי שבמקרה זה אין לקבוע בהתאם להלכה הפסוקה כי הוא אינו מידתי.

משכך, אינני סבורה גם כי יש לקבל את הבקשה החלופית של העותר כי רק חדרו של המפגע ייאטם.

לכן, ובהתאם לכל האמור לעיל, אני סבורה כמו חברותיי כי בנסיבות המקרה דנן, דין העתירה להידחות; ואני מצטרפת לכן לעמדתן.

הנתבעת 2 היא אישתו של הנתבע 1.

בית המשפט המחוזי, בפסק דין מנומק, אישרר את קיבעת בית המשפט קמא לפיה לליאורה זכויות כבת רשות בלתי הדירה, אולם הפך את החלטת בית המשפט לעניינו מישפחה, שלפיה לא ניתן לבטל את הרשות גם לא כנגד פיצוי מתאים, והורה על השבת התיק לדיון בפני בית המשפט לעינייני מישפחה לצורך קביעת הפצוי המגיע לליאורה (ראו העתק פסק הדין בעירעור מיום 2.2.2011 מצורך כנספח 3 לכתב ההגנה).

לאחר שבית המשפט לעינייני מישפחה נעתר לבקשתו, עזב יורם את הדירה שבה החזיק, וחזר להתגורר במקרקעין, במחסן שהכשיר כיחידת מגורים, ואשר סמוך ליחידת המגורים של ליאורה (להלן: "יחידת יורם ז"ל").

למען הסר ספק מובהר כי היא בעלת כלל הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 6139, חלקה 52, מיגרש 3 בשטח של 2,608 מ"ר. הנתבעים 1 ו-3 יחתמו עם התובעת על הסכם שכירות לפיו ישכרו ממנה, בהיותה בעלת המקרקעין, את הבית בו הם מתגוררים, תמורת דמי שכירות שייקבעו על ידה.

בנקודה זו יש לציין, כי הועברו לבית משפט זה שתי תביעות שאוחדו מבית המשפט לעינייני מישפחה ת"א 13744-08-18 ות"א 13794-08-1, שעניינן תביעה כספית ותביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים שם (וביניהם חנה ודרור) להכנס לשטח ביתה של ליאורה.

בכל הנוגע לפסק הדין בתביעה השנייה, טוענים הנתבעים כי מי שהפר את פסק הדין הוא התובע בעצמו, אשר סרב לפנות את המצלמות ששם במקרקעין מתוך מטרה לעקוב אחר הנתבעים; נעל את שער בית מגוריה של חנה במטרה להרחיק את הנתבעים ממנה; הפנה את שיחות הטלפון המתקבלות בקוו הטלפון של חנה אל קו הטלפון שלו עצמו, כך שבפועל כל השיחות הועברו לטלפון הנייד שלו – ובמעשיו אלו למעשה מנע כל קשר בין חנה לבין נכדיה.

...

הנתבעים טוענים כי דין התביעה להידחות על הסף הן מאחר שלא ניתן להגישה מכוח ייפוי כוח או המחאת זכויות וכי הגשת תביעה זו יכולה להיות אך ורק על ידי חנה בעצמה, והן מאחר שמדובר בסכסוך משפחתי ארוך וכי הסמכות לדון בו מסורה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב.

התביעה מתקבלת בעיקרה, במובן זה שאני מורה לנתבעים לסלק ידם מן המקרקעין, ולהחזיר את החזקה בהם, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייך להם או למי מטעמם, לידי התובע.

לאור המצב המיוחד בו אנו שרויים בימים אלה, אני סבור כי ראוי יהיה לאפשר לנתבעים שהות ארוכה מהרגיל לפנות את המקרקעין, ועל כן אני קובע, כי הפינוי ייעשה לא יאוחר מיום 1.10.2020 בשעה 12:00.

בגין התקופה שממתן פסק הדין ועד מועד הפינוי, ישלמו הנתבעים דמי שכירות חודשיים בסך 500 ₪ לכל אחד מהנתבעים שימשיכו להתגורר במקרקעין.

בין הכלה לבין אשת התובע היתנהל הליך של צו הגנה במסגרת תיק ה"ט - 08- 17 במסגרתו ניתן צו הדדי למניעת הטרדה מאיימת.

הנתבעת טוענת, כי היא בעלת זכויות בדירה ומאז שעברה להתגורר בה היא שמרה עליה וטיפחה אותה, השקיעה בה את מיטב כספה, וכן השקיעה את מיטב עמלה וזמנה מתוך ידיעה מלאה ומפורשת כי זוהי דירתה ובית הזוגיות שלה שבו היא תמשיך ותתגורר בה עם ילדיה.

העובדה שהורים אומרים לבנם ו/או לכלתם שאתם יכולים להתגורר בבית, אינה מקנה לבן ולכלה זכות שימוש חינם בכל ימי חייהם וההורים, שהם בעלי זכות הקניין, רשאים לחזור בהם מהתחייבות זו. לפיכך, עולה מן המקובץ, כי החם הוכיח כי הוא הבעלים של המקרקעין והדירה.

...

סיכום כללי: מכל האמור לעיל עולה באופן ברור כי התובע בתור בעלים של המקרקעין והדירה, הוא זה שבנה את הדירה, שהייתה מוכנה למגורים בטרם נישואי הנתבעת והבן.

על מנת לאפשר לכלה ולילדיה להתארגן ולמצוא דיור חלופי, אני קובע כי הנתבעת תסלק את הדירה תוך 45 יום מהיום.

אני דוחה את הסעד של הפיצוי וחיוב התובע במדור חלופי.

בהקשר זה יש להרחיב קמעא ; מעבר לעובדה שיש סיכסוך חמור בין האם לבין כלתה, יש גם סיכסוך חמור בין הבן לבין אישתו (ראו הליכים קשורים).

אין מחלוקת, כי בין התובעת והבן לבין הכלה יחסים לא תקינים, מעורערים, שהובילו להגשת בקשות שונות לצוי הגנה ומניעת הטרדה מאיימת, מזה כשנתיים, כאשר ברקע גם סיכסוך גירושים בין הבן לבין הכלה.

משאלו הם פני הדברים ובשים לב לכך שהתובעת נתנה את הרשות להשתמש בדירה, הרי שזכותה לבטל את מתן הרשות ולדרוש את פינויה של הכלה בכל עת לרבות בעת הנוכחית שבה שבחרה להגיש התביעה כאשר ברקע סיכסוך גירושים בין הבן והכלה ולכך אתייחס עוד בהמשך.

לא בכדי היו מי שראו לנכון אף להרחיק לכת ולהחיל את הוראת סעיף 40 א' לחוק המקרקעין (עיכוב ביצוע פירוק שתוף בדירת מגורים) בנסיבות שבהן האישה המוסלמית וילדיה עתידים להשאר ללא קורת גג (השופט גדול בתמ"ש (כ"ס) 5170/01 עואד נסיראת נ' נאדרה נסיראת, ]פורסם בנבו[ 3/3/2003 )).תוצאה זו הנה חריגה ביותר בנוף הפסיקה 19 ) ואינה מתיישבת מבחינה משפטית עם העובדה שהוראת סעיף 40 א' לחוק המקרקעין חלה רק על שותפים במקרקעין, בעוד שלא האישה ולא התובעת הן בעלות זכויות בעלות במקרקעין והן אינן יכולות להחשב כשותפות שוות זכויות.

ומהו אותו "צדק"? צדק יהיה כזה שיאפשר לחם לקבל בחזרה את הדירה לידיו ולפנות את הנתבעת, ברם זאת רק לאחר שיובטח כי הנתבעת יכולה לשכור דירה והאיש שחוייב לשאת בעלויות המדור או חלקן אכן יעשה כן. כפי שהחם הבטיח זכות שימוש למגורים לפני הנישואין ובמהלכם וכפי שהוא בחר להיות חלק מסכסוך הגירושין בין בנו לכלתו ואף עושה שימוש בזכותו הקניינית והמשפטית לסלק ידה של כלתו, כך הוא מחוייב לוודא שהחלטות בית הדין השרעי בעיניין הבטחת המדור יבוצעו.

...

פסיקת פיצוי בגין הסתמכות וציפייה של מקבלת הרשות להמשיך ולעשות שימוש עוד שנים רבות בדירה אף היא אינה אמורה להוות תנאי לפיצוי או להיקבע במסגרת פסק דין לסילוק יד. ועדיין סבורני שתחושת הצדק אינה יכולה לאפשר סילוק הכלה וילדיה לרחוב ללא דאגה לסיפוק מדור ראוי לפרק זמן קצוב.

סבורני עוד כי בשלב הנוכחי של ניהול ההליך הוכח שהאם והבן למעשה משולבי ידיים באינטרס משותף להרחיק את הכלה מבית המגורים.

32 לאור כל האמור לעיל אני מורה על סילוק ידם של הכלה מכל אדם וחפץ מהבית בתוך יום מהיום שבו יופקדו בקופת בית המשפט 24,000 ₪ על ידי התובעת או הבן וזאת להבטחת מדור הנכדים למשך שנה ( 2000 ₪ שכירות * 12 חודשים).

העתירה שלפנינו הוגשה מטעם בני משפחתו של המחבל השני, חאלד מוסטפא עבד אללטיף עבד אלרחמאן סבאח (להלן: המחבל), והיא מופנית נגד צו החרמה והריסה שהוציא המשיב מכוח סמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חרום), 1945 (להלן: תקנה 119), המתייחס לדירה המצויה בקומה השניה במבנה בכפר עוריף, שבה התגורר המחבל (להלן: הדירה).

במישור הקונקרטי, בכל הנוגע להחלטת המפקד הצבאי להפעיל את סמכותו במקרה דנן, נטען כי המבנה שבו נימצאת הדירה ניבנה על ידי אביו של המחבל לפני כ-35 שנה; כי הדירה שאליה מתייחס הצוו ניבנתה ומומנה על ידי אחיו של המחבל לפני כ-14 שנה; כי רק מספר שנים לאחר מכן עבר המחבל להתגורר בה כבר-רשות ביחד עם אישתו; וכי זכות הבעלות בדירה נותרה בידי אחיו, כך שהזיקה של המחבל לדירה היא זמנית וארעית.

בראש ובראשונה, וכפי שבית משפט זה שב והבהיר בשורה של פסקי דין לרבות מן העת האחרונה, השאלות העקרוניות לגבי חוקיותה של תקנה 119 וסמכותו של המשיב לעשות בה שימוש, כבר נדונו והוכרעו בפסיקתו של בית משפט זה, ואין מקום להדרש אליהן מחדש כל אימת שהמפקד הצבאי מפעיל את סמכותו (ראו, לדוגמה, בג"ץ 1618/22 ג'ראדאת נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 6 לפסק דיני (6.4.2022) (להלן: עניין ג'ראדאת)).

מכל מקום, יוזכר, למעלה מן הצורך, כי טענה מצד דיירי מבנה המיועד להריסה כי אינם חשודים בפעילות טירור וכי לא מיוחסים להם סיוע או תמיכה במחבל, אמנם אינה טענה נטולת משקל, אך אין היא בעלת משקל מכריע ואין באי-מעורבותם של בני מישפחת המחבל כדי למנוע ממושו של צו הריסה שהוצא מכוח תקנה 119 (ראו, בין היתר, בג"ץ 2036/23 פרוך נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 6 והאסמכתאות שם (10.4.2023) (להלן: עניין פרוך)).

...

לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיב על נספחיהן, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בעל פה, המסקנה היא כי אין עילה להתערבותנו בהחלטת המשיב להפעיל את סמכותו מכוח תקנה 119, ומשכך דין העתירה להידחות.

על רקע האמור ובהתחשב במכלול נסיבות העניין כמפורט לעיל, החזקה שלפיה עצם החלטת המשיב להפעיל את סמכותו נתקבלה על יסוד האינטרסים והשיקולים הצריכים לעניין לא נסתרה, ואין בטענות העותרים כדי לבסס קיומו של פגם המצדיק את התערבותנו.

סוף דבר, שבנסיבות המקרה דנן לא נפל פגם בהחלטת המשיב שמצדיק את התערבותנו, לא במישור של עצם הפעלת הסמכות מכוח תקנה 119, ולא בהיבט של אופן ביצועה, ומשכך דין העתירה להידחות.