תופעת ההסתננות העמידה את ישראל – ועודנה מעמידה אותה – בפני אתגרים מורכבים ובעיות סבוכות, בכל הנוגע לדרכי הטיפול הראויות בכניסת זרים לשטחה שלא כדין, המוגדרים על פי דין, בלשונו של המחוקק, כ"מסתננים" (ראו סעיף 1 בחוק למניעת הסתננות הקובע כי "מסתנן" הוא מי שאינו תושב, שניכנס לישראל שלא דרך תחנת גבול שקבע שר הפנים; אף אנו נשתמש לעתים במונח זה, בהתאם להגדרת החוק, וראו לעניין זה דבריו של השופט פוגלמן בעיניין איתן, פסקה 5).
המסתננים מאריתריאה ומסודן אינם מגורשים מישראל; נתיני אריתריאה, בשל מדיניות זמנית של "אי הרחקה", הננקטת לנוכח הסכנות שעלולות לארוב להם אם יוחזרו לארצם, ונתיני סודאן, מחמת העדר יחסים דיפלומטיים של ישראל עימה (ראו עניין איתן, בפיסקה 32).
בהרכב מורחב של תשעה שופטים נפסק, כי תיקון מס' 3 לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 3 והוראת שעה), תשע"ב-2012, שנחקק כהוראת שעה, וקבע כי ניתן להחזיק במשמורת מסתננים אשר הוצא כנגדם צו גירוש לפרק זמן של עד שלוש שנים, בנתון לעילות שיחרור שנקבעו בחוק, אינו חוקתי, בהיותו פוגע באופן לא מידתי בזכותם החוקתית של המסתננים לחרות.
...
עם זאת, השאלות ה"קטנות" של חיי היומיום במתקן אינן חשובות פחות, משום שבסופו של דבר חייהם של אנשים מורכבים מפרטים, מהסדרים הקובעים את הפרקטיקה של שגרת יומם ואת איכותה.
כך, סעיף 32י(א)(2) לחוק קובע את הסמכות – החיונית יש להודות – לקבוע כללי התנהגות שיחולו על השוהים "ובכלל זה איסור החזקת חפצים מסוימים". פרשנות פשוטה של החוק מובילה למסקנה כי הכלל אמור להיות היתר להכנסת חפצים, בעוד המגבלות החלות על כך צריכות להיות החריג.
שנית, באשר לאופן גיבושה הרשימה, אני סבורה כי המשיבים לא הניחו תשתית עובדתית התומכת בהגבלות הנרחבות והגורפות יחסית שהוטלו על הכנסת חפצים למקום.