צו גידור נגד תביעות אפשריות

אכן, גם אם המשיבה כמספקת שירותי קבורה היא "עוסק", הרי בכל הנוגע לחברי קבוצה א', ואולי גם חלק מקבוצה ב', אין מדובר בעוסק עמו התקשרו חברי הקבוצה בעיסקה או התכוונו להיתקשר בעיסקה ואף לא עוסק עמו היו ביחסים צרכניים כלשהם (זאת גם אם המשיבה קיבלה מן המדינה תמורה בגין הקבורה כטענת המבקשות): "כוונת המחוקק בהקשר זה הייתה להגביל את אפשרות התביעה נגד עוסק, ולא לאפשר הגשת תביעה נגד כל עוסק באשר הוא, אלא רק נגד עוסק שהלקוח היתקשר עמו או התכוון להיתקשר עמו בעיסקה. במילים אחרות, העובדה שמאן דהוא עונה על הגדרת עוסק כמשמעות בחוק הגנת הצרכן אינה מספקת כדי להגיש נגדו תביעה ייצוגית, אלא יש להראות שהתובע הוא לקוח קיים או פוטנציאלי של אותו עוסק בכל הנוגע לשירות או למוצר מושא התביעה.... בהתאם, בתי המשפט שבו ודחו בקשות לאישור תובענה ייצוגית שבהן לא היתקיים קשר צרכני ממשי או פוטנציאלי בין הלקוח לבין הנתבע " (א' פלינט וח' ויניצקי, בעמ' 300-301).

ואכן, נפסק לא אחת כי תכלית פרט 1 לתוספת השניה נועדה להכניס לגדרו של החוק תביעות בעניינים הנושאים אופי צרכני (ר' דברי ההסבר להצעת החוק, ע"א 3481/17 גורודיש נ' WAZE מובייל בע"מ, 28.1.19, ת"צ (מחוזי י-ם) 25015-10-10 דאוס נ' סיטיפס בע"מ, 11.5.11, וע"א 4757/11 דאוס נ' סיטיפס, 4.6.12, ת"צ (מחוזי י-ם) 11319-04-11 בראונר נ' GOOGLE INC.

בנסיבותיו המיוחדות של הענין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

...

לאור כל האמור מסקנתי היא כי בנסיבות הענין תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת.

סוף דבר מכל הנימוקים שפורטו לעיל הגעתי, כאמור, למסקנה כי לנוכח מועד ביצוע המעשים העומדים ביסוד התובענה, ולנוכח המורכבות הכרוכה בבירור פרטני של סוגיית ההתיישנות בהתייחס לכל אחד מחברי הקבוצה, תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין.

לפיכך, דינה של בקשת האישור להידחות.

היינו, משניתן צו כנוס נגד חייב מושהים כל ההליכים האינדיווידואליים התלויים ועומדים נגדו ונמנעת האפשרות לפתיחת תובענה חדשה נגדו.

סעיף 69(א) לפקודה קובע בראשיתו כי צו ההפטר שניתן לחייב בסוף הליך פשיטת הרגל יפטור אותו רק "מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל". המשכו של הסעיף מונה חובות אשר גם לגביהם לא יחול צו ההפטר למרות שהם חובות ברי-תביעה (כגון קנסות, חובות שנוצרו במירמה וחוב מזונות), אך כאמור רק חובות ברי-תביעה נכנסים לגדרו של צו ההפטר.

...

לסיכום אפוא, גם אם נתונה האפשרות בידי נושה בחוב שאינו בר-תביעה לנקיטת הליך משפטי נגד חייב, אין מקום לנקיטת הליכי גבייה על נכסי החייב – המוקנים על פי פקודת פשיטת הרגל לנאמן – מבלי שניתן אישורו של בית משפט כי ניתן לגבות את החוב מנכסים עודפים.

בסעיף 29 לחוק נקבע ביחס לתאגיד כי: לא יהיה ניתן לפתוח או להמשיך כל הליך משפטי נגד התאגיד, אלא באישור בית המשפט שנתן את הצו לפתיחת הליכים; אישור כאמור יינתן אם מצא בית המשפט כי מתקיימים טעמים מיוחדים שיירשמו, הנוגעים לטבעו או מורכבותו של ההליך המשפטי או לניהולו היעיל, שבשלהם ראוי לנהל את ההליך המשפטי בנפרד מהליכי חדלות הפירעון.

ויצוין בשולי הדברים, כי סוגיית ההתיישנות קיבלה מענה מפורש במסגרת חוק חדלות פירעון – משנקבע בסעיף 32 שבו כי "התקופה שבה הוקפאו הליכים לפי פרק זה לא תבוא במניין התקופות הקבועות לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958". לאור כל האמור לעיל, שעה שהעיקול הוטל מבלי שהעירייה ביקשה את אישור בית המשפט, אכן היה מקום לבטלו.

כאלה הם סעיף 47(א) לחוק, הקובע שהנאמן רשאי לידרוש מכל אדם להעביר לידיו נכס או מיסמך שברשותו אשר לדעת הנאמן יש לתאגיד זכות לקבלו; סעיף 49 לחוק, הקובע כי לשם מילוי תפקידו רשאי הנאמן לידרוש כל מידע הנוגע לענייניו של התאגיד, שהתאגיד או נושא משרה בו היו רשאים לקבלו; וסעיף 282(2) לחוק, הקובע כי בית המשפט רשאי ליתן צו המורה למי שנידרש למסור נכס, מיסמך או מידע לנאמן או לממונה – למסרם לנאמן, לממונה או לבית המשפט או להתייצב לפני מי מהם.

משמע, חקירה אשר נועדה לברר האם יש לבעל התפקיד עילת תביעה אפשרית נגד הנחקר, היא חקירה מותרת.

בית המשפט העליון קיבל את בקשתו, ואגב כך קבע כי הילכת פקר אינה נוגעת כלל למסירת מסמכים ואינה מונעת איסוף מסמכים, גם אם בעקבות קבלתם, יוחלט להגיש תביעה: "גם פסק-דין פקר שאוזכר בהסכמה בפסק-דין פלוק, אינו מסייע למשיבה. נהפוך הוא, מסתמנת מתוכו גישה מרחיבה באשר למטרת החקירה האפשרית כלפי כל מי שניכנס לגדר אחת החלופות שבסעיף 288. השאלה מה הוא החומר שאותו ניתן לידרוש במסגרת זו, לא עמדה גם שם על הפרק וההערות שהעיר בית-המשפט בעיניין חקירה לצורך איסוף חומר לשם הגשת תביעה – המקובלות עליי לכשעצמן – אינן רלוואנטיות לענייננו. עולה מהן כי דרישת המפרק היא לגיטימית גם אם כתוצאה מקבלת החומר ניתן יהיה להגיע להחלטה להגיש תביעה כזו או אחרת." (ע' 493).

...

לעומת זאת, העובדה שסעיף 305(א) לחוק מוסיף למערך השיקולים שיש לשקול את הערך של הגנה ראויה לעניינם של כלל הנושים ושל החייב (קרי – החברות שבפירוק), רק מחזקת את המסקנה כי על הבנק למסור את המסמכים המבוקשים לידי המפרקים, משום שיש במסמכים הללו כדי לשפוך אור על הנעשה בחברות בתקופה שקדמה לפירוקן ומה עלה בגורל כספי החברות.

דווקא מקום בו בעל תפקיד מגיע למסקנה כנה ומבוססת לכאורה, כי קיימים חשדות מוצקים להתנהגות פסולה, ואי לכך אף טעם לכאורי אמיתי להגשת תביעה, הרי שדווקא במקרים אלו, האינטרס להשיג מידע הינו גדול במיוחד, וזאת כל עוד מקפיד בעל התפקיד לפעול באורח הגון, וב"ראש פתוח" למקרה בו יוכיח המידע היפוכו של דבר.

סיכומו של דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה מתקבלת.

המקור הנורמאטיבי להגבלת הפירסום במקרה דנן מצוי בסעיף 68(ג) לחוק בתי המשפט, לפיו "בבקשות לצוי ביניים, לצוים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות, רשאי בית משפט לידון בדלתיים סגורות". כידוע, החלטות הביניים מגיעות במגוון צורות וסוגים (רע"א 4472/10 Proneuron Biotechnologies ,Inc נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, בפיסקה י"ט (נבו 6.10.2010)).

בדומה לענייננו, אחד מאותם המקרים הנו בקשה שעניינה אישור להגשת תביעה בשם החייב נגד צד שלישי: "אם בדעת בעל התפקיד להגיש תביעה נגד צד ג', עליו לבקש את אישור בית המשפט מראש להגשתה. בית המשפט של חידלות בוחן את הבקשה, לאחר קבלת עמדת הכנ"ר ומתוך ראיה כוללת בין היתר של אינטרס כלל הנושים. ככל שבית המשפט מגיע למסקנה שיש מקום להגשתה, הוא מאשרה, לא אחת בשינויים כאלה ואחרים. לעתים מיתקיים דיון בבקשות אלו במעמד בעל התפקיד והכנ"ר, אשר במסגרתו פורש בעל התפקיד לפני בית המשפט את מכלול התמונה הדרושה ובגדר זאת גם את השיקולים השונים בקשר עם הגשת התביעה, נותן הבהרות, מצביע על יתרונות וחסרונות ומשיב לשאלות בית המשפט. מטבע הדברים, הליך זה מיתקיים במעמד צד אחד ועל מנת שלא לחשוף את פרטי העניין לפני נתבע פוטנציאלי, קל וחומר אם יש לו קשר עם הגוף חדל הפרעון, בין חייב ובין תאגיד ועל מנת שלא לסכל את ההליך המיועד." (פישמן, בפיסקה 7.3) (ההדגשה אינה במקור).

במקרה דנן, פירסום הדו"ח, ואפילו רק חלקים ממנו, עלול לספק מידע לנתבעים הפוטנציאליים בקשר למידע הגולמי, לנתונים ולראיות שמצויים ברשות הנאמנים, מהם שיקוליהם, מהן נקודות התורפה עליהם הם מצביעים בנוגע לתביעה אפשרית, מהם כווני הפעולה האפשריים, אילו צעדי חקירה נוספים בכוונתם לנקוט ועוד כהנה וכהנה פרטי מידע שכל נתבע פוטנציאלי ישמח מאוד לעיין בהם מראש למקרה שאכן תוגש נגדו תביעה.

...

סיכומו של דבר, פרסומו של דו"ח חקירה, שנועד להוות מסד עובדתי בטרם קבלת החלטה בדבר הגשת תביעות, עלול לפגוע קשות בפועלם של בעלי תפקיד, ויגרום ל"אפקט מצנן" בכל הנוגע להגשת דו"חות מסוג זה בעתיד בתיקים אחרים.

אין בידי להיעתר לבקשה זו. שימוש בעיקרון "העיפרון הכחול" על מנת להפריד בין חלקיו השונים של הדו"ח אינו ניתן ליישום בנסיבות המקרה דנן, היות ומדובר בדו"ח המשתרע על פני לא פחות מ- 49 עמודים.

סיכומו של דבר – מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, הבקשה להתרת פרסומו של דו"ח החקירה נדחית.

כך ניפתח פסק הדין בהתייחסות לסעדים נשוא התביעה: אלו הסעדים להם עתרה התובעת כנגד הנתבע 1: צו מניעה שיאסור על הנתבע 1 או מי מטעמו להחנות כלי רכב בשטח המסומן ג' בתשריט הבית המשותף; צו עשה שיחייבו להקים גדר, כאמור בפסק הדין כנגד המוכרת, ממנה רכש הנתבע 1 את זכויותיו בדירה.

ואלו העתירות בכתב התביעה (סעיפים 5 ו- 6): בית המשפט יתבקש לפסוק לזכות התובע פיצוי כספי כולל בסך 630,000 ₪, כפי שיפורט להלן וזאת כתוצאה מירידת ערך נכסו של התובע, אובדן הכנסה ועגמת הנפש שנגרמה לו, העדר אפשרות לעשות שימוש ראוי וסביר במקרקעין שבבעלותו לצרכי חנית רכב פרטי והכל כתוצאה מהתנהלות הנתבעים 1 – 8.

...

נוכח המסקנה בדבר קיומו של מעשה בית דין מסוג "השתק עילה", אין צורך לבחון קיומו של מחסום גם בהתבסס על מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא", אף שבחינה שכזו מביאה לתוצאה זהה.

ממילא שההכרעה בפסק הדין, הקביעה כי המשיב רכש את הדירה מתוך מודעות והסכמה מראש לאיסור לשימוש בשטח כחניה לפי פס"ד רעות, מקימה בפני המשיב גם מחסום מסוג "השתק פלוגתא". בין מכך ובין מכך – דינה של תביעה זו להידחות על הסף.

נוכח כל זאת, אני דוחה על הסף את התביעה בכל הנוגע לשימוש המשיב בשטח לצרכי חניה, בשל קיומו של מעשה בית דין.