צו ביניים האוסר על גירוש זמני מהארץ

אציין כבר בשלב זה, כי בקשה למתן צו ביניים, שיאסור על המשיב לגרש את העותר מישראל – התקבלה על-ידי חברי, השופט נ' סולברג, בהחלטתו מתאריך 18.06.2013, במובן זה שנקבע שהעותר לא יגורש מישראל – עד להכרעה בעתירה, או עד להחלטה אחרת.

ראו לעניין זה את דברי השופט (כתוארו אז) י' זוסמן בעיניין גולד, באומרו את הדברים הבאים: "אין המשיב יכול לקבוע מה עבר יש למבקש אלא על סמך החומר המצוי בידו כיום ולאור הנסיבות שנתגלעו עד עכשיו; ואף סרובו אינו אלא 'זמני'. נסיבות אלו יכולות להשתנות, אך רק המבקש הוא היכול להביא לשינוין על-ידי שיתייצב לפני בית-המשפט בארצות-הברית וינקה את עצמו מן האשמה..." (שם, בעמ' 1858; וכן עיינו: פיסקה 15 ל-בג"ץ 8292/11 פדצ'נקו נ' שר הפנים (22.08.2013)).

...

למסקנה הנ"ל הגעתי מתוך שסברתי כי המשיב 1 פעל בתוך מתחם שיקול הדעת הנתון לו בבואו להחליט בבקשת העותר כי יינתן לו "מעמד עולה" מכח חוק השבות, ולפיכך אין לומר שהחלטתו היתה לא סבירה, או לא מידתית בנסיבות המקרה שבכאן.

זו אף היתה גישתו של הנשיא ש' אגרנט בעניין לנסקי, אשר סבר כי בעוד שאת הוכחת עצם ביצוע העבירה יש להוכיח באמצעות פסק-דין מרשיע, או על-ידי הודיה שמסר המבקש מרצונו החופשי – הרי שאת הוכחת הרקע והנסיבות שאפפו את העבירה – ניתן להראות באמצעים פשוטים יותר (שם, בעמ' 359); כן עיינו בדבריו של הנשיא אגרנט (שם, בעמ' 349), שלפיהם לאחר הוכחת עצם קיומו של "עבר פלילי", ניתן להסתמך, לעניין מסוכנותו לשלום הציבור של מבקש המעמד, גם: "על חומר המעלה חשד כבד, שהמבקש, בעל העבר הפלילי, אשם במעשים פליליים אחרים...". בהקשר אחרון זה אציין עוד כי אין בידי לקבל גם את טענת באי-כח העותר שביקשו להסיק מהחלטת הרשויות הישראליות שלא להעמיד את העותר לדין על העבירות שביצע, לכאורה, בארץ – כי עבירות אלה אינן טומנות בחובן סכנה הנשקפת מהעותר לשלום הציבור.

יחד עם זאת במצב דברים זה מתעורר לכאורה ספק אם ניתן להרחיק את העותר לבריטניה על-יסוד דחיית בקשה למעמד עולה, זאת על רקע האמור בסעיף 1 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954, המורה כדלקמן: "אין הסגרה אלא לפי חוק זה

נוכח כל האמור לעיל – אם תתקבל דעתי, העתירה תדחה.

בית משפט זה נתן (ביום 10.9.2003) צו ביניים, האוסר על גרושו של העותר מן הארץ עד למתן החלטה אחרת.

סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל מסמיך את שר הפנים להעניק אשרות ורישיונות לשהות זמנית בארץ, למי שאינו אזרח ואינו עולה.

...

התוצאה דין העתירה להידחות.

ה נ ש י א השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה לפסק דינו של חברי, הנשיא ברק, לפיו דין העתירה להידחות.

בבקשה לסעד זמני, מבקשים המבקשים למתן צו ביניים, המונע את גירושה של המבקשת מהארץ ולהורות על שיחרורה ממעצר עד להכרעה בעירעור.

עוד טוענים הם, צו ביניים זה האוסר על גירושה של המבקשת הוא חיוני על מנת למנוע נזק בלתי הפיך למבקשים שכן אם לא ניתן הצוו, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו וממילא לא תהא כל תועלת בעירעור עצמו, אם לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, הגעתי לכלל מסקנה די דין הבקשה להידחות, וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיב.

בענייננו, שני השיקולים מובילים למסקנה, לפיה דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ב"כ המשיבים איננו מתנגד למתן צו ביניים זמני, האוסר על גרושו של העותר מן הארץ עד למתן החלטה, אך הוא עומד על כך שהעותר יישאר במעצר כדי לאפשר למשיבים להוציא לפועל את הגירוש, אם תידחה העתירה.

...

עוד ציין בית המשפט העליון באותו הקשר כי: "בשל הקושי הנובע מהיעדר סעיף בחוק כאמור, ובשל רצוננו למצות כל דרך אפשרית כדי לעשות צדק מירבי עם העותר, מקיימים אנו את הנוהל שתואר לעיל, לפיו נוהגים אנו בעתירות מהסוג הנידון להציע שנעיין, בהסכמת שני הצדדים, בחומר הראיות החסוי, שלא בנוכחות העותר או בא-כוחו. נוהל זה אינו נוגד את החוק, שכן כלל ידוע הוא, כי בהסכמת הצדים מותרת סטייה מדייני הראיות". גם בפסק הדין בבג"צ 448/85 דאהר ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מ(2) 701, הסביר בית המשפט העליון, כי העיון בחומר החסוי במעמד צד אחד הנו לטובתו של העותר, וכי ההמנעות מהעיון עשויה לפגוע בו: "בקשתו זו של העותר הייתה נבונה, שכן לולא עיינו באותו חומר, כי אז בוודאי לא היה סיכוי לעתירה להתקבל. בהיעדר ראיה כלשהיא, שהמשיב פעל בענין זה שלא בתום-לב ומתוך שיקולים זרים, ומשהצהיר המשיב שבסס את החלטתו בנידון על מידע חסוי, שאת טיבו לא היינו יודעים, הרי שלא יכולנו בשום אופן להגיע אל המסקנה, שהצו האמור ניתן שלא כדין.

התוצאה היא שסירובו של ב"כ המבקשים לאפשר לבית המשפט לעיין בחומר החסוי או לקבל את המידע החסוי, פועל לרעתו ומונע מבית המשפט לבחון את טענתו כי "אין שום נימוק ביטחוני שמצדיק את שלילת ודחיית הבקשה". ב"כ המבקשים טען, כאמור, כי אם יש חומר מודיעיני חסוי, על המשיבים להוציא תעודת חסיון ולאפשר למבקשים להגיש עתירה לגילוי הראיה החסויה.

בשלב זה, בהעדר יכולת לעיין בחומר המבסס את נימוקי המשיבים, בהיתחשב בכך שלזכות המשיבים עומדת חזקת התקינות, לפיה סירובם לשחרר את העותר משיקולים ביטחוניים נעשה כדין, התוצאה היא שיש לדחות את הבקשה לשיחרור העותר בערבות.

לפיכך, המדינות החתומות על האמנה, התחייבו שלא לגרש או להחזיר פליט אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה, בשל אחד מחמשת האדנים האמורים (עת"מ (י-ם) 31600-03-11 צ'יקה קווין אוקפור נ' משרד הפנים (19.9.11)).

אולם, בסמכותו של המראיין להחליט, בתום הריאיון הבסיסי, כי יש להפנות את המבקש לעריכת ריאיון מקיף (להלן גם – ריאיון עומק), ובמקרה כזה יינתן למבקש רישיון זמני לישיבת ביקור לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל.

נגד ההחלטה האמורה, הוגשה העתירה שלפניי; ובגדרה ניתן צו ביניים, האוסר על גרושו של העותר מישראל או על השמתו במשמורת לצורך הרחקה, זאת עד להכרעה בעתירה.

...

העתירה לפניי עתירה מינהלית נגד החלטת משרד הפנים, שלא להיעתר לבקשת העותר לקבלת מקלט מדיני בישראל מכוח האמנה בדבר מעמדם של פליטים.

לגופו של עניין טוענת המדינה, כי העותר לא הוכיח שהוא נרדף על-רקע אחד מחמשת הטעמים המפורטים באמנת הפליטים, ואף לא הראה חשש מבוסס היטב מפני רדיפה.

לגופה של בקשת העותר, סבורני, כי ההחלטה שלא להעניק לו מקלט מדיני בישראל מכוח אמנת הפליטים, סבירה בנסיבות העניין ואינה מצדיקה התערבות בשיקול הדעת של הגורמים המוסמכים.

המדינה מציינת, כאמור, כי בבקשה לעיון חוזר הופיעה לראשונה טענה, לפיה בשנת 2008 קיבל העותר הודעת טקסט מאיימת, אשר לא צוינה בהליכים הקודמים בעניינו של העותר; אולם גם אם היה העותר מבקש מבית-המשפט לראות זאת כ"גילוי מסמכים וממצאים חדשים", לא ניתן היה להיעתר לכך.

התוצאה אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית; ובנסיבות העניין אין צו להוצאות.