צו ארנונה לא חוקי ללא אישור חריג

לדבריהם, אף המשיבה אינה חולקת שחל איסור מוחלט לשנות את שיטת המדידה, ואין להתיר לה לעשות כן. אף הילכת אי.בי.סי אינה יכולה לסייע למשיבה לטענת המבקשים, שכן היא בחרה לפעול בנגוד להוראות צו הארנונה בעיניין אופן חישוב חלק יחסי בשטח משותף, וכללה בשטחים המשותפים שטחים שצו הארנונה לא מתיר לגבות בגינם, ועל כן אין למנוע בירור הבקשה.

קביעה של בית המשפט לעניינים מנהליים שלפיה צו ארנונה פלוני אינו חוקי אינה בבחינת סוף פסוק, וככל שתוגש תביעה אזרחית להשבה (אישית או ייצוגית) הנסמכת על פגם שנפל באותו צו ותנותב לשופט אחר, הדבר יוביל להתדיינות כפולה באותה שאלה ממש.

על כן, לא חל החריג לכלל שנקבע בפסק דין אי.בי.סי אלא הכלל שלפיו יש לדחות בקשות לאישור תובענה ייצוגית המוגשות בגין פגם משורשר בצוי הארנונה מאז 1999.

...

" הצדדים הודיעו בהודעה משותפת כי הוסכם בבית המשפט העליון שהתיק יושב לבית משפט זה, "על מנת שהלה יכריע בטענת המבקשים לפיה הטלת ארנונה בגין השטחים המשותפים נעשתה בניגוד ל"חוקי ההקפאה" (סעיף 1.1 לבקשה לאישור)". בהתאם להודעה זו החלטתי ביום 22.10.19 כי טענות הצדדים בנוגע לסעיף 1.1 לבקשת האישור כבר נטענו, ואם מבקשים הצדדים להוסיף טענות אודות התפתחויות בפסיקה מאז הגישו את הבקשה, התשובה והתשובה לתשובה, יגישו טיעוניהם.

גם בלי לדון בטענה של המשיבה שבסיכומיה לבית המשפט העליון לא טענה טענה חדשה אלא כפי שטענה בכתב התשובה, בכוונתי להתעלם מהטענות של המבקשים החורגות ממה שהותר להם לפי החלטתי מיום 22.10.19.

נקבע, שגם אם ההגדרה החדשה של השטחים משותפים הוסיפה חיובים נוספים, "חיובם של השטחים המשותפים בבנייני המגורים של המשיבים בארנונה נופל, אפוא, בגדר הטלת ארנונה לראשונה, ולשם כך לא נזקקה המועצה לכל אישור חיצוני כל עוד התעריף בגינם עומד במסגרת הסכומים המזעריים והמרביים שבתקנות וכל עוד לא הוחרגו שטחים אלה בצווי הארנונה עובר לשנת 1995." על כן, אם מתקבלת טענת המבקשים שהגדרת צו הארנונה עד 1999 לא כללה את החלק היחסי בשטחים המשותפים, המסקנה היא שצו הארנונה שתק בעניין החלק היחסי בשטחים המשותפים, והארנונה הוטלה על רכיב זה לראשונה בשנת 1999, ואינה פוגעת בדיני ההקפאה.

סיכום על פי כל האמור לעיל, המסקנה היא שהטלת הארנונה על החלק היחסי בשטחים המשותפים אינה מנוגדת לדיני ההקפאה, ועל כן הוטלה כדין.

המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות הבקשה בסך 11,700 ₪.

יש לדחות את העתירה גם מהטעם של מעשה עשוי מאחר והמועד להגשת בקשה לאישור חריג לשרי הפנים והאוצר חלף, ועל כן, על פי חוק ההסדרים צו הארנונה לשנת 2022 יהיה זהה בתעריפיו לצוו הארנונה של שנת 2021 בצירוף העידכון האוטומטי.

בנסיבות אלה ועל אף שאם היה מיתקיים דיון והיתה מתקבלת החלטה לשינוי צו הארנונה היתה זו החלטה לא חוקית וניתן היה לנקוט בהליכים לביטול ההחלטה, היה על המשיב להביא בפני המועצה את ההצעה לסדר היום ולפעול על פי אחת הדרכים המנויות בסעיף 28 לתוספת השניה כפי שבפועל נעשה (ראה עת"מ (חי') 44963-09-11 אשר שמואלי נ' ג'קי סבג (14.11.2011)).

...

בסופו של דבר העותר 1 אומר את הדברים שצוטטו לעיל בסעיף 12.

בנסיבות אלה, חזקה שהפרוטוקול משקף את הצבעה שנערכה כשהתוצאה היא שהנושא הורד מסדר היום ברוב של 16 מצביעים.

התוצאה היא כי לא נפל פגם בהתנהלות המשיב והמועצה שהסירה את ההצעה לסדר היום שהועלתה על ידי העותרים בהתאם לסמכות המסורה למועצה בסעיף 28(1) לתוספת השניה.

בנגוד לדין וללא אישור חריג, שונתה ההגדרה בשנת 1992, באופן שלכאורה אוחד החיוב של הקרקע המשמשת לשירותי רחיצה, לחיוב המבנה המקורה.

(3) השאלה עד לאיזה נקודה בעבר ניתן להמשיך ולנבור בנבכי ההיסטוריה של צוי הארנונה ובארכיאולוגיה המשפטית של שירשורי הסיווגים והתעריפים ואישורי השרים, שניתנו או לא ניתנו, לפני שנים רבות, על מנת לבחון טענות בדבר חיוב לא חוקי של ארנונה, הועמדה במרכז הדיון בפס"ד אי. בי. סי .

...

אני מקבלת את טענת העירייה כי יש לבחון את הצו משנת 1992 ביחס לצו משנת 1985.

בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת העותרות לפיה הצו משנת 1992 נגוע באי חוקיות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין העתירה להידחות.

עוד נטען, כי העידר תעריף ספציפי לשטחי חניה שאינה בתשלום בצו הארנונה של המשיבה אינו סביר באופן קצוני, כאשר תעריף שכזה קיים ברשויות אחרות שרבות מהן אף קובעות סיווג נפרד לחניות המשמשות עסקים לא בתשלום, וכי בנסיבות העניין יש בכך כדי להקים חזקה כי המשיבה קיבלה את ההחלטה לחייב את שטחי החנייה בארנונה ללא תשתית עובדתית ראויה, חזקה שלא נסתרה על ידי המשיבה.

טענה זו נזנחה בסיכומי העותרות (ומשכך לא אתייחס אליה בהמשך), וזאת לאחר שהמשיבה הבהירה בתשובתה לעתירה כי בצו הארנונה לשנת 2020 התבקש אישור השרים לתיקון הגדרת "שטח בנין למגורים" כך שהפטור שקיים לשטחים משותפים בבניין משותף יחול לגבי בניינים שניבנו לפני שנת 2000.

כן נקבע בתקנות ההסדרים, כי מועצה לא תשנה בשנת כספים מסויימת את סיווגו של נכס באופן שישפיע על סכום הארנונה שתוטל עליו אלא אם השמוש בו השתנה בפועל, או אלא אם ניתן אישור חריג לכך מהשרים (תקנה 5 לתקנות ההסדרים).

...

כמו כן מגדיר צו הארנונה "שטח משותף בבניין שאינו למגורים" כדלקמן: "...כל שטח המשמש לצורכי עזר של דיירי הבניין ואינו למגורים כגון: מעליות, שטחי מעבר, מדרכות, שירותים, חדרי חשמל וכיו"ב. אם הבניין בבעלות אחת או מחזיק אחד, יחויב הבעלים/המחזיק בשטח כולו. אם הבניין משותף לכמה נכסים ומחזיקים, יחולק השטח המשותף למחזיקים באופן יחסי לגודל הנכסים של כל מחזיק ויחויב בארנונה לפי סווג אוו מחזיק בבניין". בהינתן הוראות אלו, אין בידי לקבל את עמדת העותרות בעניין זה. צו הארנונה נוקט במפורש במילה "כגון", דהיינו, מונה דוגמאות המלמדות על כוונתו ואין לומר כי מדובר ברשימה סגורה שתעיד כי בהעדר הגדרה של סיווג חניות מעיד הדבר על העדר חיוב בארנונה.

לאור כל האמור, והגם שקבעתי כי החלטת המשיבה עומדת במתחם הסבירות ואינה נגועה בפגם מהותי אשר יצדיק התערבות בית המשפט הרי שבנסיבות העניין, בהן סברה המשיבה אף היא כי יש לקדם תיקון צו הארנונה על דרך של קביעת תעריף לחניה לעסקים (הפחתה של 40%) מן הראוי כי תבצע בחינה מחודשת של הסיווגים הקיימים בצו הארנונה שלה שמא מחייב הדבר עדכונים והתאמות לנהוג ברשויות מקומיות אחרות דומות.

סוף דבר לאור כל האמור, העתירה נדחית.

מנגנון החדילה שבסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות מבקש להציב לפני הרשות המינהלית תמריץ הולם לבחון את מעשיה ולהביא לסיום מהיר ויעיל של הגבייה הבלתי חוקית, תוך התחייבות לאכיפת הדין מכאן ואילך; ובהתאם בית המשפט לא יאשר תביעת השבה נגד רשות כהליך ייצוגי והיא לא תחויב להשיב את כספי הגבייה הבלתי חוקית לחברי הקבוצה (עניין מנירב, פסקה 25 לפסק דינו של השופט נ' הנדל; עניין יונס, פסקות 41-40 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות; רע"א 6340/07 עריית תל אביב נ' טיומקין, פסקה 25 (13.2.2011), להלן: עניין טיומקין).

שנית, בשונה מעניין אי.בי.סי, שבו הפגם של אי החוקיות נפל בצוי הארנונה לפני עשרות שנים, וחלוף הזמן הקים קושי ראייתי להוכיח ולהתחקות אחר טיבו ותכליתו (שם, פסקה 39) – בעניינינו נטען כי בעת הזו דחו השרים את בקשת הערייה למתן אישור חריג לחיוב בארנונה בגין השטחים המשותפים, וחרף החלטת השרים בחרה הערייה לתקן את צו הארנונה ולהוסיף הוראה חדשה המאפשרת גבייה בגין השטחים המשותפים בבנייני מגורים.

...

בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי אין מקום ליישם את הלכת אי.בי.סי בנסיבות המתוארות במקרה דנן, וקביעה זו מקובלת עליי ממספר טעמים.

מקובלת עליי אפוא קביעתו של בית המשפט כי בענייננו לא הוכח לכאורה קיומן של נסיבות חריגות שמצדיקות חזרה מהודעת חדילה; ובהתאם קיימת אפשרות סבירה שייקבע כי העירייה לא הייתה רשאית לגבות ארנונה בגין השטחים המשותפים למגורים.

סוף דבר התוצאה היא שהבקשה לרשות ערעור נדחית.