צו איסור פרסום שמה של מתלוננת בעבירות מין

המשיבות, בהתנגדותן לפירסום הכרעת הדין, משליכות את יהבן על פסיקתו של בית משפט זה בעיניין יאנוס, אך לטעמי פסק דין זה אינו תומך בעמדתן זו. בעיניין יאנוס, עמדה על הפרק שאלה אחת ויחידה, והיא, האם יש לפרסם שמות של מתלוננות בעבירות מין, לאחר שלא ניתן אמון בעדותן, ועקב כך זוכו הנאשמים – זכוי מוחלט? שאלת פירסום הכרעת הדין כלל לא עמדה לדיון בעיניין יאנוס, וגם האסמכתא שהובאה מתיקון החקיקה בבריטניה משנת 1992, מדברת על איסור פירסום פרטיו האישיים ותצלומו של מתלונן בעבירת מין, הא ותו לא. נקבע בעיניין יאנוס, כי למעט מקרים בחריגים, שבהם יגבר האנטרס הצבורי שבפרסום שם המתלוננת, יש להמנע מפירסום זה, וכפי שהבהיר השופט מ' חשין "אינני סבור כי פרטי זהותן של מתלוננות חיוניים הם להגשמת זכותו של הציבור לדעת, או כי תורמים הם לבקורת מערכת המשפט" (שם, בעמ' 122).

עם זאת, הוסיף וקבע השופט מ' חשין, כי הדברים אינם כה פשוטים, שכן "השיקולים המורים אל עבר ביטול צו האוסר על פירסום שמה של מתלוננת שוא, שיקולים ראויים וכבדי משקל הם. בייחוד לענייננו הוא השיקול של הרתעת מתלוננות מפני תלונות שוא". לאחר בחינת מכלול השיקולים הצריכים לעניין, בנסיבות שהתבררו בעיניין יאנוס, נקבע לבסוף כי אין לפרסם את שמות המתלוננות.

...

בתום הדיון, הצעתי לצדדים כי יבחנו, בתוך שבוע ימים, את נוסח התקציר שהוצע על-ידי בא-כוח המערער וינסו להגיע להסכמה באשר לנוסח זה. ועוד הבעתי את תקוותי "כי תמצא הנוסחה המתאימה לפרסום תקציר הכרעת הדין, באופן שלא יביא לחשיפת זהותה ופרטיה האישיים של המתלוננת". למרבה הצער, הודיעו הצדדים, בחלוף התקופה המוקצבת, כי לא הגיעו להסכמה באשר לנוסח התקציר שיפורסם, ולפיכך אין מנוס ממתן החלטה בערעור.

כל שמבוקש הוא לפרסם את הכרעת הדין המזכה, ואומר כבר עתה, כי לא מצאתי כל ממש בהתנגדותן של המשיבות לפרסום זה. כאמור, הכלל הנקוט בידינו הוא כי יש לפרסם פסקי דין, ולא מצאתי כל טעם מבורר על שום מה יש לסטות, במקרה דנן, מכלל זה. לפיכך, הנני מורה כי בית משפט קמא יפרסם באתר בתי המשפט את הכרעת הדין שניתנה בעניינו של המערער, במלואה, לאחר השמטת כל פרט מזהה אודות המתלוננת.

לאור האמור, דין הערעור להתקבל.

לצד האמור לעיל, קיימות הוראות חוק נוספות המקנות סמכות לבית המשפט להורות על הסרתו של פירסום, או על הגבלת הפצתו של מידע מסוים – הוראות שאינן מוסדרות דוקא בחוק סמכויות מניעת עבירות (למשל: איסור פירסום שמו של מתלונן בעבירות מין (סעיף 352 לחוק העונשין), או פירסום המנוגד להוראות סעיף 34 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (האוסר על פירסום זהותם של גורמים שונים הקשורים בהליך האימוץ)).

המשיבים הדגישו בתגובתם המקדמית כי מסלול האכיפה הסטאטוטורי איננו ממצה, שכן אין בנמצא כיום מסלול אכיפה כופה המאפשר למחלקת הסייבר לפעול ברחבי המרשתת (בכפוף למתן צו מאת בית המשפט) – להסרת פרסומים נוספים העולים כדי עבירות פליליות אחרות, ובכלל זה: תוכן המסית לאלימות, לטרור, לגזענות, או תכנים העולים כדי הטרדה מינית ואיומים.

...

כשלעצמי, אני סבורה כי הגישה שנתקבלה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה היא שככלל, כאשר מתקיימת פגיעה בזכות חוקתית שאינה פגיעה של מה בכך, עוברת הבחינה החוקתית מן השלב הראשון, שלב הפגיעה, לשלב השני – קרי, בחינת ההצדקה לפגיעה במסגרת מבחני פסקת ההגבלה.

מכל מקום, בנסיבות העניין שלפנינו, החוסר בתשתית עובדתית בנוגע לאופן פעילותה של מחלקת הסייבר, בצירוף החוסר בתשתית העובדתית בנוגע להתנהלותם של מפעילי הפלטפורמות המקוונות, הנובע במידה רבה מאי-צירופם לעתירה (בפרט בשאלה מהי מידת החשיבות שהם מייחסים לעובדה שפניות היידוע מוגשות על ידי מחלקה בפרקליטות מדינת ישראל) – כל אלה מובילים לגישתי אל המסקנה לפיה בנקודת הזמן הנוכחית לא ניתן להכריע בשאלה אם פעילותה של מחלקת הסייבר גוררת פגיעה בחופש הביטוי או בזכות הטיעון ובזכות להליך הוגן.

ובמילים אחרות, נוכח התמונה החלקית של העובדות הצריכות לעניין שהוצגה בפנינו, ונוכח היעדרם של מפעילי הפלטפורמות המקוונות כבעלי דין בעתירה, לא ניתן, לגישתי, לברר את השאלות המהותיות המתעוררות בה ואין מנוס מדחייתה על הסף.

איסור פרסום ניתן בזה צו האוסר את פירסום שמות המתלוננת והנאשם וכל פרט אחר העלול להביא לזיהויים.

ביום 4.4.2012 הורשע הנאשם, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע שורה של עבירות מין במתלוננת, במסגרת ארבעה אירועים שונים.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר הנסיבות המחמירות בענייננו, הקשורות בראש ובראשונה בעבירות עצמן, ובעובדה כי בוצעו על ידי הנאשם,הנשוי לדודתה של המתלוננת, שמגיל רך שימש לה מעין דמוית אב בו אמורה היתה לתת את אמונה ומבטחה: "קטינים נתונים להשפעה ביתר קלות, ובמיוחד על ידי בני מישפחה קרובים בהם נוטה הקטין לתת אמון, ועל כן יש להחמיר בעונשם של אלה המועלים באמון זה" (ע"פ 1034/06 פלוני נ' מדינת ישראל תק-על 2006 (1) 1950).

...

לא מצאתי מקום להעתר לבקשה זו לאור האיחור בהגשתה (כשבועיים ימים מתום הישיבה בה נשמעו הטיעונים לעונש), העובדה כי לב"כ המאשימה לא ניתנה היזדמנות להתייחס לתוכנה ובעיקר נוכח העובדה כי במסגרת ישיבת הטיעונים לעונש נשמעו באריכות ב"כ הנאשם והנאשם בעצמו.

בעניינו כאמור זוכה הנאשם, מחמת הספק, מעבירת האינוס שיוחסה לו. לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים כמפורט לעיל, ונתתי דעתי לכלל השיקולים לחומרא ולקולא, אציע לחברותיי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: 54 חודשי מאסר, מתוכם 42 חודשים לריצוי בפועל ו-12 חודשים על תנאי שיופעלו אם הנאשם יעבור, בתוך 3 שנים מיום שיחרורו, עבירה המנויה בסימן ה' לפרק י' של חוק העונשין, התשל"ז-1977.

ד"ר דפנה אבניאלי, שופטת סוף דבר: אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: 54 חודשי מאסר, מתוכם 42 חודשים לריצוי בפועל ו-12 חודשים על תנאי שיופעלו אם הנאשם יעבור, בתוך 3 שנים מיום שחרורו, עבירה המנויה בסימן ה' לפרק י' של חוק העונשין, התשל"ז-1977.

ניתן בזה צו איסור פרסום על שם המתלוננות ועל כל פרט שיש בו כדי להביא לזיהויין.

הגם שמדובר במקרה חמור, עדיין מדובר באירוע אחד, עם מתלוננת אחת ובעבירת אינוס שאינה ברף הגבוה של עבירה זו. נקבע שם, כי המעשים לא בוצעו על רקע סטייה מינית ועל אף עיוותי חשיבה, קיימת אצל המערער תובנה ברמה שטחית – קוגניטיבית למצבי סיכון, באופן המעמיד את רמת המסוכנות על רמה בינונית.

המעשים המיניים הקשים והחמורים שעשה הנאשם בגופן של המתלוננות בשני האישומים הראשונים, והתכתובת המינית הבוטה והנפשעת שניהל עם הקטינות שניסה לפתותן להפגש עמו, גרמו וכנראה עוד יגרמו נזק בל יתואר לקורבנותיו.

...

סיכומו של דבר, אני מקבלת ומאמצת את חוות דעתה של גב' בוקשיצקי מטעם המרכז להערכת מסוכנות, לפיה רמת המסוכנות המינית הנשקפת מהנאשם הינה רמת מסוכנות מינית גבוהה מאוד.

בע"פ 11750/04 פלוני נ' מדינת ישראל (מיום 30/7/08, פורסם באתר "נבו"), ניסחה כב' השופטת ארבל את הדברים כך: "להשקפתי, גזירת הדין במקרים מעין זה שלפנינו, אינה נעשית רק על דרך של מתן משקל יחסי לשיקולי הענישה השונים אל מול נסיבות העניין ונסיבותיו האישיות של העבריין, אלא היא מחייבת הכרה במספר נתונים: ראשית, אני סבורה כי בעבירות מעין אלה, המבוצעות בקרבנות צעירים, תוך ניצול תמימותם, חוסר ניסיונם וחוסר ידיעתם את הסכנות האורבות להם, יש ליתן משקל מוגבר, באיזון בין מטרות הענישה השונות, לאנטרס של מניעת הישנות העבירות על דרך של הרחקת העבריין מן החברה."(עמ' 12 פסקה 1) מלאכת גזירת עונשו של נאשם לעולם אינה קלה.

שאול שוחט, שופט סוף דבר אנו מטילים על הנאשם 12 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו (6.1.10), ושנתיים מאסר על תנאי.

עוד טען המבקש: מיום שזוכה, אין המתלוננות בגדר "מתלוננות עבירת מין" ולכן אינן יכולות "להנות" מאיסור הפירסום הקבוע בסעיפים 68(ב)(5) ו-70(א) לחוק בתי המשפט; לפיכך, שגה ביהמ"ש כאשר החיל את הסעיפים הנ"ל על המתלוננות גם לאחר שנפסק כי הן בגדר מתלוננות שוא והמערער יצא זכאי בדין; צו איסור הפירסום התבסס על הטעם כי האנטרס הצבורי בדבר שמירה על פרטיותן של מתלוננות, אפילו זוכה הנאשם, וכן האנטרס הצבורי למנוע הרתעה של נפגעים בעבירות מין מלהעיד, גובר על האנטרס של עיקרון פומביות הדיון.

בהצעת החוק 1779 מיום 02.09.86 נאמר: "אחד הגורמים העשויים להרתיע נפגע בעבירת מין מלהתלונן במישטרה הוא החשש מפירסום ומחשיפה. בעקבות המלצת הועדה המשותפת מוצע לאסור פירסום שמו של נפגע בעבירת מין וכן פירסום פרטים העלולים לזהותו כנפגע בעבירה כזו, אלא אם כן נתן את הסכמתו לפרסום לפני ביהמ"ש". מכאן שכוונת הסעיף היתה לעודד נפגעים בעבירות מין להתלונן במישטרה ולהעיד בבית המשפט וזאת ללא שום קשר לתוצאות המשפט.

...

אין מנוס מהמסקנה כי לביהמ"ש הזה כערכאת ערעור אין כיום סמכות כזו.

אולם, גם אם היה הדיון מיתקיים בדלתיים סגורות באופן שניתן היה לטעון שהמטרה לשמה נסגרו הדלתיים נותרה בעינה ולכן יש להמשיך את צו איסור פרסום שמות המתלוננות לתמיד, בהסתמך על התכלית של סעיף 68(ב)(5) להגן על "עניינם" של המתלוננות ועל התכלית של סעיף 68(ב)(7) לעודד מתלוננות להעיד-היה מקום להגיע, במקרה זה, למסקנה כי אין מקום להשאיר את צו איסור הפרסום בעינו לאחר שהמבקש זוכה כליל מכל אשמה.

במסגרת הכרעת הדין קבע ביהמ"ש כי שוכנע באופן חיובי שהמבקש לא הטריד מינית את המשיבות 2 עד 5, הוא גם קבע כי הן התארגנו והחליטו לפעול נגדו לאחר שהגיעו למסקנה כי הוא שעמד מאחורי פיטוריהן.