סעיף 18 להסכם קובע: "השוכר יהיה רשאי להשכיר את המושכר למטרת מגורים בלבד, בשלמות או בחלקו, לאדם או גוף כלשהוא אחר ... והוא בלבד ישא באחריות כתוצאה מאי קיום הוראה כלשהיא על פי ההסכם כלפי המשכיר". אין ספק כי הנתבע הפר את סעיף 18 להסכם, שכן השתמש במושכר למטרות מסחריות וכלכליות והפר את הסעיף הנ"ל.
השוכר לא פעל לקבלת ההיתרים הנדרשים, הפך את דירת המגורים לעסק מסחרי ומשנודע לתובע על פעולותיו, פנה התובע לנתבע באמצעות עורכי דינו במכתבים בדרישה להפסיק את הפעילות האסורה ולעמוד בהסכם.
בהיותו של התובע חבר מועצה בערייה, הוא ביקש מהנתבע בכל לשון של בקשה, להגיע עם הערייה לעיסקת טיעון מבלי לחשוף את ההסכם, כדי למנוע הגשת אישום נגדו מכח היותו בעל המקרקעין.
בע"א 7434/10 קבוץ מגל נגד מנהל מקרקעי ישראל - מחוז חיפה (פורסם בנבו, 21.10.12), נקבע לעניין פרשנות החוזה:
"נקודת המוצא לפרשנות חוזה מצויה בלשונו. לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, והיא תוחמת את גבולותיו. ואולם, נקודת המוצא איננה נקודת הסיום. בצד בחינת לשון החוזה, נידרש ביהמ"ש גם לנסיבות החיצוניות לו, והכול לשם קביעת אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים במועד כריתת החוזה... שני מקורות אלה - לשונו של החוזה והנסיבות החיצוניות האופפות את כריתתו - "קבילים הם... המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור חצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה בקיום תנאים מוקדמים כלשהם. לא נידרשת כל בחינה מוקדמת אם לשון החוזה היא ברור אם לאו... בבואנו לעמוד על הפרשנות הראויה שיש לתת להתקשרות חוזית, יש לבחון גם את האינטרסים, המטרות והיעדים המשותפים אשר ביקשו הצדדים להגשים - מבחינתם הסובייקטיבית - באמצעות החוזה".
ההיגיון המסחרי של העסקה, כפי שעולה מלשון ההסכם ומעדותם של הנתבעים, הנו כי הוסכם כי הנתבע לא יחזיר את המצב לקדמותו ויותיר את הדירה במצבה המחולק על ההתקנות והתוספות שהתקין בה, וזאת כדי שהתובע יוכל להמשיך ולהנות מפירות חלוקת הדירה לאחר תום תקופת השכירות.
הפצוי לו זכאי התובע
כפועל יוצא מהשינויים והעבודות שעשה הנתבע בדירה, במטרה לבטל את החלוקה ל-5 יחידות דיור, שינויים שבמסגרתם בוטלו חלק מהמחיצות בדירה, הושארה הדירה במצב שאינו ראוי לשימוש או למגורים, כפי שתואר בתצהיר התובע ובחוות דעת המהנדס מטעמו, כאשר גם הנתבע הודה כי הדירה היתה זקוקה לשפוץ כלשהוא כדי שניתן יהיה להשתמש בה.
הגם שהנתבע לא יכול היה להשאיר את הדירה כשהיא מחולקת ל-5 יחידות דיור, כפי שהוסכם בין הצדדים שייעשה, וזאת לאור הצוו שניתן על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, אינני סבור כי הנתבע היה רשאי להשאיר את הנכס במצב כפי שהותיר אותו כשהוא הרוס ואינו ראוי לשימוש או למגורים.
...
מקבל אני את טענת הנתבע ולפיה צו בית המשפט לעניינים מקומיים, שניתן נגד הנתבע, חל במישור היחסים שבין הרשות לבין הנתבע וצו זה אינו חלק מהמערכת החוזית שבין התובע לנתבע, כאשר את היחסים בין התובע והנתבע יש להסדיר בהתאם למשפט האזרחי, כך שאין התובע זכאי לדרוש מהנתבע כי יחזיר לו את הדירה כשהיא מחולקת לפי ההיתר המקורי.
לאור האמור לעיל, אני קובע כי מאחר שעל הנתבע היה להחזיר לתובע את הדירה כשהיא ראויה לשימוש, חרף התנהלות שני הצדדים, הרי שבגין החזרתה למצב זה ישלם הנתבע לתובע סכום של 25,000₪ אותו אני פוסק על דרך האומדנה.
העולה מן המקובץ הוא כי אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 37,000₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
