פתרון כניסה למגרש דרך צומת

כשנשאל, האם מדובר בכביש ללא מוצא, והתבקש להתייחס לתמונה שצרף יועץ התנועה מטעם המבקשת, השיב: "לאורך הדרך שירות הזו קיים היום רק מלון אחד, אמורים לקום עוד בתי מלון על פי תוכניות סטאטוטוריות קיימות כולל מיגרש למחנאות ונופש, מלונות של אפרידר, צריך להבין את הקונטקסט של מה שקורה פה. ברגע שמבינים שזה דרך שירות שנועדה לשרת את המלונות והצד המזרחי יש בה דרך שירות שמשרתת את בתי הקרקע על אותו כביש יקותיאל אדם ויש בה גם חניות אומנם מקבילות ולא ניצבות, אז מבינים שהכביש שנועד להעביר תנועה רבה ולא רוצים להכנס ממנו ישירות למגרשים אלא דרך דרכי השרות" (ההדגשה אינה במקור.

ובהמשך מוסיף: "יש לו כניסות ויציאות. הקצה האחרון שלו הוא ללא מוצא. אני לא יכול להיתחבר ישירות לדרך הראשית. אני מקבל צומת מאוד מוזרה" (ההדגשה אינה במקור.

בנגוד לדעת הצדדים, ואיש לשיטתו, נחה דעתי, כי אין לפנינו בררת מחדל אחת ויחידה, ואין מדובר במצב של "שחור או לבן". ואולם, בהנתן שהצדדים לא השכילו ליפתור הסיכסוך ביניהם בדרכי שלום, ומשהגיעה העת שבה על הדין לקוב ההר, סבורני - כי עניין לנו בשטח הפקעה הטעון פיצוי, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן: · טענות המשיבות, בכל הנוגע להיעדר זכויות מלאות של המבקשת בשטח ההפקעה הראשון, לא הוכחו כלשהוא, ולהיפך - אלו נסתרו בחוות דעת מנומקת וסדורה, שהציגה המבקשת, ושנערכה על-ידי שמאי מומחה מטעמה, מר ברנרד גטניו.

...

כפי שנוכחנו לראות, השטח המדובר הוכשר ומשמש חניה פעילה וחיונית, ועל-כך, אף המשיבות עצמן אינן חולקות.

אין בידי לקבל הטענה, כאילו הקרקע הופקעה לצורך דרך, ושינוי בייעודה - כזה אשר אין חולק, שנושא בחובו חובת תשלום פיצויים - הוא הוא - הפוטר את המשיבות מלעשות כן, בהנמקה, המנוגדת לשכל הישר, כאילו שינוי הייעוד פועל לחובת הנפקע, ובכוחו לנשלו מזכויותיו בקרקע, ללא תמורה.

מכל המקובץ לעיל, ובנתון להערות ולסייגים בתיק 49076-1214, מתקבלות תביעות המבקשת, לתשלום פיצויי הפקעה, בגין שלוש חלקות הקרקע, נשוא התיקים 40196-10-14, 49076-12-14 ו- 47859-01-15.

תכנית זו על פי נספח התחבורה שהוגש (סומן מש/1), ביטלה את הנגישות התחבורתית ישירות מדרך השלום למגרשים המצויים בצידי הדרך והסדירה לכל אורכה צמתים וכיכרות המאפשרים מעבר מדרך השלום לדרכים פנימיות.

החיבור התחבורתי לפי תכנית חד/85 "דרך השלום" והחלופות האחרות שהוצעו – 4.1 תכנית חד/1085 דרך השלום- במסגרת התכנית בוטלה הכניסה למיתחם שכן התכנית מייעדת כיכר הנמצאת מערבה לצומת החרושת (להלן: "הכיכר החדשה") באופן שהמתחם מצוי בתווך שבין צומת החרושת לכיכר החדשה, ויש אפשרות כניסה מאותה כיכר חדשה לדרך חדשה שיוצאת לכיוון צפון (דרך מספר 10 ו – 11 ) המאפשרת גישה למיתחם הקניות מעורף המיתחם, וכך גם היציאה ממנו.

כפי שאומר חברי הנכבד, השופט ברק, בבג"צ 389/80 [2], בעמ' 442:ב "העקרון בדבר אי-היתערבות של בית המשפט בשקול הדעת המינהלי פרושו כי הבחירה בין הפתרונות האפשריים השונים הנופלים למיתחם הסבירות, כל כולה נתונה לרשות המנהלית...." כן, בעמ' 443:ו" מכאן, שאין תפקידו של בית המשפט להכריע בנושא התיכנון של דרכי הכניסה למיתחם והיציאה ממנו, כל עוד החלטת הרשות סבירה.

...

במקרה כאן ניתנה החלטה מנומקת של ועדת המשנה להתנגדויות, שהסבירה כי בשלב ביניים (עד לביצוע הכיכר החדשה ממערב) היא עדין מוכנה לפניות ימניות בלבד (מ/אל המתחם)באמצעות החיבור הקיים אך אין לאפשר פניות שמאלה שכן מדובר בדרך מאספת עירונית ולאור הקרבה הרבה לכיכר שממערב , ולצומת ומחלף חרושת שממזרח, ומשיקולי בטיחות התנועה.

9.2 בעע"מ 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה (13.3.03) נקבע באשר לקריטריונים למתן רשות להגשת ערעור למועצה הארצית – "בשלב זה הייתי מסתפק באמירה הכללית בלי למצות ובלי לפרט, שכדי שתינתן רשות ערעור למועצה הארצית, נדרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה... מובן שעל יושב-ראש הוועדה המחוזית מוטל הנטל להתכבד ולנמק את שיקוליו להיעתר לבקשה שבפניו או לדחותה..." 9.3 אין במקרה שבפני רגישות ציבורית מיוחדת או השלכה רחבה בשל היות הנושא עקרוני.

לסיכום 10.1 העתירה נדחית.

במסגרת המסמך הסכימו התובע ומר סבאג', בשם נתבעת 1, כבעלי תחנת הדלק והמגרש המיועד לבניית הקניון, לאשר את פיתרון הכניסה המשותפת העוברת בשתי החלקות שהציע והגיש יועץ התחבורה, מר תמים יאסין.

מעבר לשטח צבורי פתוח קיים כביש אספלט בינעירוני המחבר בין היישובים מסעדה ומגד'ל שמס ברוחב של 12 מ', אך מתוכנן ברוחב 30 מ' עם קוי בנין של 15 מ' מכל צד. בנוסף ציין המומחה בחוות דעתו כי בהתאם לתשריט, על המיגרש הגובל מתוכננת דרך ברוחב 15 מ' שתהווה כניסה חלופית לתחנת הדלק, עם הסתעפות רחבה שמתפצלת ממנה דרך מתוכננת ברוחב של 12 מ' שתוביל למרכז המסחרי הקיים בסביבה.

צוין, בין היתר, כי "תכנית הצומת והכיכר (ג/9813) מעולם לא בוצעו והכניסה והיציאה לתחנת הדלק לא השתנתה מעולם ונשארה כפי שהייתה עד היום". לפיכך לא ניתן לבסס את ההפחתה הנטענת בהכנסות תחנת הדלק שהוערכה בשיעור של 25%.

...

לפיכך, טענת התובע כי הנתבעים אחראיים לשינוי ככל שיתבצע אף בעתיד - אינה מקובלת עליי (השווה: בר"ם 3033/17 הסיירים (אספקת דלק ומזון) נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חולון (7/8/17) ס' 13).

באשר לתביעה כנגד נתבעים מס' 2 ו- 3, הרי דינה להידחות גם בהעדר יריבות.

לסיכום, אני מורה על דחיית התביעה, וחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסל כולל של 25,000 ₪.

לטענת העותרים, השינויים והסטיות בהיתר שבוצעו מנספח הבינוי ונספח התנועה של התכנית הנם שינויים מהותיים ולכן היה צריך לפרסם בגינם הליך של הקלה ו/או הליך של שתוף הציבור ,כאשר מדובר ,כאמור, בשינוייים מהותיים ביותר המשפיעים השפעה משמעותית על הסביבה ועולים כדי סטיה ניכרת ומהותית מהתוכנית ,כאשר הדרך החדשה שיצרו מכיכר הכניסה לרמת אפעל לבית הספר ואשכול הגנים המוקמים במיגרש הנה בנגוד לתב"ע ובנגוד לנספחי התב"ע של התנועה והבינוי שאין בהם זכר לדרך ולמרות שהנספחים הנ"ל הם מנחים בלבד ולא ניתן ליצור מכוחם דרך חדשה.

דהיינו, בנספח התנועה של התכנית נאמר באופן בהיר, ברור וחד משמעי שניתן לעשות שינויים בתכנית שלא יהוו סטיה מתכנית, כך שגם אם מדובר בשינוי מהסדרי התנועה בתכנית , התכנית מאפשרת גמישות זאת ,כאשר התכנית קבעה את מעמד נספח התנועה כמנחה בלבד ,כאשר בנספח מנחה זה אין תאור של הכניסה והיציאה למגרש ולפי ההערות בתכנית שצוטטו לעיל נאמר מפורשות שהתכנית מציגה את התמונה הכוללת ולא מציגה פיתרונות מפורטים לצמתים השונים ולהסדרי התנועה ושינויים ,עדכונים באישור גורמי התנועה לא יהוו שינוי לתכנית הסטאטוטורית .

...

החלטת ועת הערר נדחה ערר העותרים על הסף עקב זאת שועדת הערר לא מצאה כי הבקשה להיתר לא כללה סטיות או חריגות מהוראות התכנית התקפה רג/ 1541א קריית חינוך-תל השומר (להלן –התכנית) ,כך שמדובר בבקשה להיתר תואמת תכנית ]שלא צריך לפרסם לגביה הליך של הקלה ו/או הליך של שיתוף הציבור.

לגבי טענת העותרים שעל המשיבות 2-3 לאשר פרוגרמה למבני ציבור בטרם הגשת ואישור בקשות להיתרים במגרשים המיועדים למבני ציבור, אני סבור שגם דין טענה זו להידחות.

לכן, בסופו של יום, לא נפל לטעמי פגם בהחלטת ועדת הערר שדחתה על הסף את ערר העותרים, שכן לא הוכח שהבקשה להיתר אינה תואמת תכנית ומהווה סטיה ניכרת ממנה ו/או שנפל פגם אחר כזה המצדיק , בנסיבות העניין הפרטניות שבפני, את התערבות בית המשפט בהחלטת ועדת הערר ולפיכך דין העתירה להידחות.

לאור האמור לעיל אני דוחה את העתירה ומחייב את העותרים לשלם למשיבה 1 הוצאות משפט בסך 15,000 ₪ ובנוסף לשלם למשיבות 2-3 הוצאות משפט בסך 15,000 ₪.

לפי חוות הדעת : · הדרך A317 שאושרה הנה דרך ללא מוצא ברוחב של 8 מ' לפי תוכנית ג/16985 המתחברת בצומת עם הכביש והיא תוכננה כדי לשרת את חלקות 18 ו-19.

הערייה גילתה את דעתה כי אין בדעתה לפרוץ את הדרך או לסלול את הכביש, והיא מבקשת לקדם פיתרון אחר אשר יאפשר דרך גישה למגרשו של התובע מבלי לפגוע בקניינם של הנתבעים.

גם התובע מבין כי עליו לנקוט במספר צעדים המהוים תנאי לסלילת הדרך, ובא כוחו בהליך מול הועדה ציין לפרוטוקול כי התובע ובנו נדרשים היום להתאים את המצב התיכנוני ליצירת הפרש גובה מתון בין מפלס הדרך למפלס הכניסה למגרש.

...

עוד נקבע "כעולה הן מהעתירה והן מתשובות המשיבים 1-3 (העירייה ושני הנתבעים בהליך זה – הערה שלי, ל.ש.ח) העותר 1 בנה בחריגה מהיתר הבנייה שקיבל. כפי שתיאר העותר 1 ...יש הפרשי גובה, והוא החליט על דעת עצמו לבנות קיר תומך שלא נכלל בהיתר, ולשפוך מילוי ליצירת משטח בגובה של 1.5 מטר מעל גובה המפלס המתוכנן, כך שכיום יש הפרש גבהים. למרות זאת הצהיר העותר 1 שבנה לפי ההיתר....בנסיבות אלה, אין פלא שמהנדס המשיבה 1 הגיע למסקנה שלא ניתן לסלול את דרך הגישה וכי נבנה קיר תומך מבטון בניגוד להיתר, כך שגם הגישה למגרשו של העותר חסומה. לפיכך, קיימה ועדת ההנדסה בעירייה דיון חוזר, והמליצה לערוך תוכנית מפורטת לכל המתחם ולבטל את ההחלטה הקודמת, והמלצה זו התקלה על ידי המשיבה 1" (עמ' 2 לפסק הדין).

התובע לא טען לעילה של הפרת חובה חקוקה, לא במפורש ולא ברמיזה, וממילא לא נדרש לניתוח היסודות המצדיקים מתן סעד מכוחה של עוולה זו. עם זאת, גם אם נדלג על משוכה זו ונבחן אם התקיימו יסודות העוולה, הרי שלנוכח 'האמירה' של העירייה לפיה במצב הדברים היום, לא תוקם הדרך, לנוכח הפרשי הגובה אשר יצרו מכשול טופוגרפי שמונע את סלילת הדרך ולנוכח חסימת דרך הגישה ע"י הקיר התומך שהתובע עצמו בנה, המסקנה היא שהתובע לא הצביע על נזק עקב הבנייה של הנתבעים, ומכאן שאין מקום למתן סעד מכוח עוולה זו. לעניין התשתיות שמבקש התובע להעביר, הרי שחרף טרוניתו הקשה בסיכומים כלפי הנתבעים בשל כך שלא אפשרו לו העברת תשתיות בחלקותיהם "בהתאם לחוק", לא הובהר באיזה חוק מדובר ומה העילה שיש לתובע בהקשר זה. מהי העילה מכוחה זכאי התובע, אדם פרטי, להעביר תשתיות של מים, ביוב וחשמל בחלקותיהם הפרטיות של הנתבעים ללא הסכמתם?! העובדה כי נעשו לא מעט ניסיונות, ע"י בית המשפט, בדיונים שהתקיימו בהליך, למצוא פתרון שיאפשר העברת התשתיות בחלקות הנתבעים, תוך פגיעה מינימלית בהם, אינה הופכת את שאלת התשתיות לשאלה המחייבת הכרעה, כשזו לא עלתה בכתב התביעה, וודאי שאינה מאפשרת לדלג על השאלה המשפטית בעניינה.

סוף דבר לאור האמור, אני קובעת כי במצב הדברים נכון ליום פסק הדין, אין עילה למתן הסעד המבוקש, ודין התביעה נגד הנתבעים להידחות.

אני מורה אפוא על דחיית התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2, ועל מחיקתה נגד הנתבעת 3.