פתיחת תיק הוצאה לפועל למרות הסכמה לשלם את מלוא החוב

במסגרת ההליכים ניפתחו תיקי הוצאה לפועל כנגד מי שהיו חברי אגודה, וזאת בהתאם לחובות שהיו רשומים בכרטסות, כולל התיק כנגד המשיב.

ביום 17/7/17 נחתם הסכם בין המבקשת לבין המשיב ובמסגרתו הוסכם כי המשיב ישלם 550,000 ₪ לסילוק מלוא חובו, כמו כן הוסכם כי ככל שהסכומים לא ישולמו במועדים הנקובים בו תועמד יתרת תיק ההוצאה לפועל לפרעון מיידי.

המשיב לא שילם את הסכומים הנקובים בהסכם, אלא בחר להגיש ביום 29/8/17 בקשה בטענת פרעתי וטען כי לאור הסכם הפשרה בבג"צ 920/10 הנ"ל ולאור החלטתה של כב' הרשמת ביטון אוחיון בעיניינו של יגאל רדיע הנ"ל, יש לקבוע כי למעשה גם המשיב פרע את מלוא חובו.

החלטת כב' הרשם הייתה כי הוא נעדר סמכות לידון בטענות לאור קיומו של ההסכם החדש, החלטה שניתן היה לתת אותה בתחילת הדרך, ולא היה צורך לנהל הליך הוכחות לשם כך. אם לא היו נפסקים כלל הוצאות, היה בהחלט מקום להתערב ולפסוק הוצאות, אולם כאשר נפסקו הוצאות, גם אם על הצד הנמוך, הרי שלמרות שיתכן והיו מותבים שהיו קובעים הוצאות גבוהות יותר, עדיין לא ניתן לומר כי החלטתו של כב' הרשם לוקה בחוסר סבירות המחייבת היתערבות ערכאה זו בשאלת שיעור ההוצאות.

...

המבקשת טענה כי המשיב הסתיר בכוונה את עצם קיומו של ההסכם, וגם אם נכונה טענתו בדבר הפגמים בכריתת החוזה עדיין היה עליו לגלותו ועל כן יש לקבל את הערעור ולהגדיל את סכום הוצאות.

האם יש ממש בערעור המשיב? בסיכומו של דבר, החלטתו של כב' הרשם בעניינו של המשיב מותאמת להוראות הדין.

על כן, החלטתו של כב' הרשם מנוביץ', בדין יסודה ולפיכך דין הערעור שהוגש על ידי המשיב להידחות לגופו.

סיכום:- שני הערעורים נדחים.

במסגרת ההיתנגדות טענה שושנה שלוש טענות מרכזיות: האחת – כי על פי ההסכמה על ההפחתה היה על טירר להפחית מסכום החוב בתיק ההוצאה לפועל סך של 20,400 ₪ ומשלא עשה כן הוא גבה ממנה סכומים ביתר ולא נותר לה כל חוב; השנייה – כי טירר לא הציג לה מעולם פירוט של הסכומים שגבה במסגרת הייצוג בתיק ההוצל"פ נגד בתה (הסכם שכר הטירחה השלישי) וכי מאחר ותיק הוצל"פ זה ניפתח על סך של 58,000 ₪ יש לקזז מחובה של שושנה את מלוא סכום החוב בתיק ההוצל"פ, כאילו גבה טירר סכום זה מבלי ליידע אותה על כך, וכן את סכום שכר הטירחה ששילמה שושנה בגין הייצוג בתיק זה; השלישית – כי גם בהיתעלם מההסכמה על ההפחתה, סך כל הסכומים ששילמה לטירר בגין שכר טירחה בשלושת התיקים עולה על הסכום הכולל שהיה עליה לשלם על פי הסכמי שכר הטירחה בתיקים אלו, שכן על פי הסכמי שכר הטירחה הסכום המצטבר שהיה עליה לשלם הסתכם בסך של 161,460 ₪ בעוד היא שילמה בפועל סך כולל של 204,509 ₪ (כולל הכספים שנגבו ממנה במסגרת העיקולים בתיק ההוצל"פ).

כך, בסעיף 17 לתצהיר התומך בהתנגדות לבצוע שטר הצהירה שושנה, כי סוכם בין הצדדים שתנתן לה שהות של שבוע להסדיר את התשלום (אלא שלטענתה היא ביקשה לשלם את הסכומים וטירר סירבו לקבל התשלום): "למרות שהוסכם כי תנתן לי שהות של שבוע להסדיר את התשלום וכאשר ביקשתי לשלם בחלוף שבוע היא נדחתה" (סעיף 17 לתצהירה).

...

לאור כל האמור לעיל, משהוכח כי במעמד ההסכמה על ההפחתה הסכימו הצדדים שהסכום המוסכם ישולם תוך 7 ימים ומשהוכח ששושנה לא שילמה את הסכום במועד (ובכלל) ואף לא ביקשה לשלמו, ההסכמה פקעה ובוטלה וטירר זכאי למלוא שכר הטרחה ללא ההפחתה.

בנסיבות אלו דין התביעה להתקבל במלואה.

סוף דבר התביעה מתקבלת במלואה ותיק ההוצל"פ 517997-06-15 ישופעל.

ולמקרה שלנו - לאחר עיון ושקילה, אני נעתרת להתנגדות באופן חלקי בלבד, באופן בו ההיתנגדות תנתן רק בגין הטענה הרביעית, ולפיה נקיטת הליכי הוצאה לפועל במקרה שמדובר בשני פיגורים, לכל היותר, כאשר המבקשים עמדו בחובותיהם על פני משך ההיתקשרות החוזית בין השנים 2015-2019, ולאחר שמילאו אחר חובתם בדבר ביצוע מרבית התשלומים על פי הסכמי ההלוואה, מהוה בנסיבות העניין הפעלת זכות דיונית שלא בתום לב, זאת בהיתחשב בהתנהלות הצדדים בעבר ולפיה עת חזרו תשלומים, הגיעו הצדדים להסכמות, חרף הפגור.

טענה זו ראויה להתברר לגופה, בשים לב למסמכים המצויים בתיק, שלפיהם מדובר לכל היותר בשלושה תשלומים שלא ניפרעו (חודשים יוני-יולי-אוגוסט), ובעניין זה הפסיקה מכירה, בנסיבות המתאימות לכך, בהחלת דוקטרינת תום הלב, על זוכה הפותח בהליכי הוצאה לפועל, במיוחד באותם מקרים בהם מדובר בהפרה מזערית ו/או מוסברת (ראו: רע"א 5682/07 רוני ר. הנדסה ופיתוח בע"מ נ' דנים השקעות בע"מ (10.03.08); שם דובר באיחור בבצוע תשלומים שנקבעו בהסכם פשרה).

לאור המסקנה אליה הגעתי, נוכח טיבן של הטענות ועוצמת ההגנה, אני מוצאת לנכון להתנות את ההיתנגדות ולחייב את המבקשים בהפקדת כספים בקופת בית המשפט בשיעור מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל, וזאת עד ליום 21.3.21.

...

בהתייחס לטענה הראשונה - חוסר תום לב בהגדלת סכום החוב, ללא הצדקה בגין אגרות ושכ"ט; הטענה שנייה אי ביצוע הקטנות של החוב; הטענה השלישית -הפסקת משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, ללא הצדקה וסירוב המשיבה להצעה המביאה לסילוק החוב ע"י צד שלישי; והטענה השישית -השטרות אינם שלמים והושלמו שלא כדין), אין בידי לקבל את ההתנגדות בגינן טענות אלו, משהן אינן עומדות ברמת הפירוט המינימלית הדרושה בהתנגדות לביצוע שטר.

סוף דבר - אני נעתרת להתנגדות באופן חלקי בלבד, כמפורט למעלה.

לאור המסקנה אליה הגעתי, נוכח טיבן של הטענות ועוצמת ההגנה, אני מוצאת לנכון להתנות את ההתנגדות ולחייב את המבקשים בהפקדת כספים בקופת בית המשפט בשיעור מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל, וזאת עד ליום 21.3.21.

טוען המבקש בתביעתו, כי כשנודע לו לראשונה על אי כיבוד התשלומים, בחודש 12/2020, הוא מיד יצר קשר עם נציג המשיבה ובקש לשלם את מלוא החוב שבפיגור באמצעות כרטיס אשראי.

בתאריך 24.6.2021, הגישה המשיבה בקשה למימוש המישכון על הרכב, ניפתח תיק ההוצל"פ 526283-06-21 בלישכת ההוצאה לפועל בחדרה, החוב באותה עת עמד על סך 7,577.88 ₪.

הוסיף המבקש, כי הלקוח שילם את החוב שבפיגור ואף שלח את האישור על ביצוע התשלום למבקש; ומסיבות שאינן ידועות לו ולמרות הסכמות המפורשת, אותו לקוח או מי מטעמו, החליט להכחיש את העסקה מול חברת האשראי ובכך בוטל החיוב.

תגובת המשיבה המשיבה עותרת לדחיית הבקשה, מהטעם שלא מתקיימים התנאים למתן צו מניעה זמני הן מבחינת סכויי ההליך והן מבחינת מאזן הנוחות, בין היתר, טענה המשיבה: · בנגוד לטענת המבקש, נוהל דין ודברים בין המבקש לבין נציגי המשיבה עוד קודם העמדת החוב לפרעון מידי והגשת בקשת המימוש בהוצאה לפועל, דבר שדי בו כדי להפריך הבקשה בכללותה בהיותה מבוססת על הטענה המופרכת שעל פיה בשל טעות בתום לב סבר המבקש, כי תשלומיו ניפרעו כולם וגילה, כי שני תשלומים לא ניפרעו רק בדיעבד ולאחר תפיסת הרכב.

...

מאזן הנוחות אקדים מסקנה לניתוח ואציין, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש.

וזאת בשים לב לכך שלא שוכנעתי, כי קיים חשש ממשי להברחת הרכב, ובשים לב לכך שהרכב ממושכן לטובת המשיבה.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל אני מורה כדלקמן: המבקש ישלם לידי המשיבה את מלוא התשלומים שבפיגור בתוך 5 ימים מהיום.

הסכום שהומחה הוערך בכ- 189,000 ₪ ומשלא הועבר לתובעת, ניפתח תיק הוצאה לפועל לבצוע שטר החוב.

מר גבאי הגיש היתנגדות לבצוע שטר החוב וטענת ההגנה שהעלה במסגרתה הייתה טענת פרעתי, מאחר שלטענתו, המחאת הזכות מהוה תשלום מלוא חובו לתובעת.

גם ב"כ התובעת הסכים שהמחאת הזכות לא הועברה לכונ"ר, על אף שלטענתו הוא העביר אותה לנאמן וסבר שהנאמן יעבירה הלאה לתיק הפש"ר (ע' 1 ש' 19-21).

למרות האמור ולנוכח העובדה כי הנתבע במסגרת ההיתנגדות שהגיש בשם מר גבאי באוקטובר 2018, היתייחס להמחאת הזכות לתובעת וטען כי היא מהוה פרעון של החוב של מר גבאי לתובעת, לא ניתן לקבל טענתו כי כשהעביר כספים שקבל עבור מר גבאי מהכונ"ר לצד שלישי, לא ידע על המחאת הזכות לתובעת.

אילו הדיון היה בין ונטורה לבין מר גבאי, אפשר שהיה מקום לבירור מקיף בעיניין זה, אולם לנוכח היתנהלות הנתבע כפי שפורטה לעיל בנוגע להתנגדות, אני סבורה כי ביחסים בין התובעת לבין הנתבע, יש ליתן את מלוא התוקף להמחאת הזכות לתובעת.

...

אילו הדיון היה בין ונטורה לבין מר גבאי, אפשר שהיה מקום לבירור מקיף בעניין זה, אולם לנוכח התנהלות הנתבע כפי שפורטה לעיל בנוגע להתנגדות, אני סבורה כי ביחסים בין התובעת לבין הנתבע, יש ליתן את מלוא התוקף להמחאת הזכות לתובעת.

סוף דבר אשר על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את סכום התביעה (123,542 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ₪.