כמו-כן, לטענת הנתבע, על אף שהוא ייצג את התובעים באופן מקצועי ומסור, והצליח למנוע את מימוש הנחלה על-ידי כונס הנכסים שמונה לה, וכן הצליח להגיע להסדרים עם הנושים השונים, התובעים לא שילמו לו את שכר טירחתו על-פי כתב ההיתחייבות עבור הייצוג, ועל-כן הנתבע הגיש בקשה למימוש המישכון בלישכת ההוצאה לפועל.
בנוגע לפסק-דין שניתן מכוח הסכם הפשרה נקבע בפסיקה, כי: "חרף שוני זה בין פסק-דין בהסכמה לבין פסק דין "רגיל", ניתן לכללי ההשתק, על ענפיהם השונים, תוקף גם בנסיבות שבהן יושב סיכסוך על ידי פסק דין בהסכמה (ע"א 151/87, 219הנ"ל [2], בעמ' 497-498).
למעלה מן הצורך ייאמר, כי טענת התובעים לפיה שילמו לנתבע את מלוא חוב שכר הטירחה שבגינו ניפתח תיק ההוצאה לפועל, הנה טענת פרעון אשר מקומה במסגרת בקשה בטענת "פרעתי" מכוח סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, בהתאם לסמכותו הנתונה של רשם ההוצאה לפועל.
...
אשר על-כן, ולאור האמור לעיל, קם מעשה בית-דין מכוחו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, ודין טענות קיזוז וטענות כספיות - להידחות.
סוף דבר
אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה נדחית בזה.
התובעים ישלמו יחד ולחוד לנתבע הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 40,000 ש"ח (כולל מע"מ), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.