לטענת התובעת, הנתבעים 1 ו- 3 הפרו חובות שבחוק בכך שנהגו בנגוד להוראות פקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה") ובפרט בנגוד לתקנות 20, 21, 40 ו-49 לפקודת התעבורה, בכך שלא שמו לבם למעלון או נסעו במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, בכך שלא בלמו בעוד מועד, לא צפרו או לא התריעו על הסכנה, ולא נהגו כפי שנהג סביר ונבון היה נוהג בנסיבות העניין.
כאמור לעיל, בגין התאונה השנייה הגישו הנתבעים 3- 4 תביעה שכנגד במסגרתה נתבעו הנזקים שנגרמו לרכבם.
(2) לא יפתח אדם את דלתו של רכב ולא יניח הנוהג בו לפתוח את דלתו, כל עוד הרכב נע.
תקנה 81 לתקנות התעבורה קובעת:
לא יעלה לרכב אדם, למעט הנוהג, ולא ירד ממנו ולא יניח הנהג או הממונה על הרכב לעלות אליו או לרדת ממנו, אלא –
(1) כשהרכב עומד;
(2) מצידו הימני של הרכב כשהוא עומד בצד ימין של הדרך;
(3) מצידו השמאלי של הרכב כשהוא עומד כדין מצד שמאל של הדרך; אולם מי שיושב לצד הנהג רשאי לצאת מצידו הימני של הרכב, לאחר שנקט באמצעי הזהירות הדרושים;
(4) במקום המיועד לעליה ולירידה, אם יש ברכב מקום כזה.
...
יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי הנתבעים 1 ו-3 לא יכולים היו, כל אחד במועד בו הגיע למקום, להבחין כלל במעלון הפתוח.
כפי שנפסק לא אחת, קביעת האחריות אינה בבחינת מדע מדוייק, ובהעדר ראיות לעניין זה ובהתחשב במכלול הנסיבות, אני מחליטה לחלק את האחריות לתאונות כך שבתביעה העיקרית התובעת תישא באחריות בשיעור של 80%, הנתבע 1 יישא באחריות בשיעור של 10%, והנתבע 3 ישא באחריות בשיעור של 10%.
מעבר לכך שהתובעת לא הוכיחה את זמן הבטלה שנגרם לה, הרי שבהתחשב בשיעור האחריות שייחסתי לתובעת, אין אני סבורה כי יש להשית רכיב זה על הנתבעים.
