פשרה כפויה במקרים שאינם ניתנים לבירור

על כן, לא ניתן ליישם חלק אחד מתוך הסכם הפשרה.

משכך, סבורה הנתבעת שלא ניתן לברר את התובענה ללא צירוף יורשי המוכרים.

זאת ועודף בעיניין קיסלוג נקבע, כי מקום בו תובע עומד בסירובו לצרף נתבע נוסף עומדות לנתבעים "המקוריים" שתי חלופות והן: הגשת הודעה לצד שלישי או הגשת תביעה נפרדת ככל שיינתן נגד פסק דין "בתביעה המקורית". והוסיף בית המשפט בעיניין קיסלוג וקבע: "כתב ההגנה משמש את המטרה להשיב על כתב התביעה, ולגבש בדרך זו את הפלוגתות, היינו השאלות השנויות במחלוקת, אך אין נתבע יכול באמצעותו להפוך לתובע". יתרה מזו בעיניין קיסלוג נקבע בעיניין צירוף נתבע נוסף לבקשת נתבע: "הכלל הוא , כי תובע בוחר בנתבע, ואין לכפות עליו לתבוע אדם שממנו אינו חפץ לידרוש סעד". ברע"א 9360/11 הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית נ' רבינוביץ (פורסם בנבו, 8.1.2012) נקבע: "אכן, בצרוף נתבע שלא על פי בקשת התובע יש משום כפייה על התובע. אף על פי כן, ישנם מקרים בהם ראוי להורות על צרופו של נתבע, חרף היתנגדות התובע: "בית המשפט מוסמך לצרף נתבע נוסף, על פי בקשתו או על פי בקשת הנתבע המקורי, על אפו ועל חמתו של התובע, אם פסק דין שיינתן עלול בעקיפין לפגוע בזכותו החוקית של הנתבע הנוסף, ומטעם זה לא נפתרה 'בשלמות וביעילות' המחלוקת שנפלה בין התובע ובין הנתבע המקורי" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 200 (מהדורה שביעית, 1995)).

...

התוצאה: אשר על כן, בקשת הנתבעת, נדחית.

הנתבעת תשלם הוצאות התובעים, בגין בקשה זו בסך של 2,000 ₪ (כולל מע"מ).

בנסיבות אלה ישיבת קדם המשפט נדחית ליום 19.12.22 שעה 9.00.

עוד טוענת גב' זכאים כי במקרה שלא יינתנו עיכוב הבצוע ואיסור הדיספוזיציה בדירות, הלכה למעשה, היא תאבד את האפשרות לתבוע את זכויותיה בהן.

בצד זאת, ולצורך בירור הבקשה, ביום 23.12.2021 ניתן צו אירעי אשר מונע העברה של זכויות בדירות בבניין.

לפיכך, יש ממש בטענות המבקשת כי בשלב זה, כיוון שהמבקשת אינה חלק מההסכמות האמורות, לא ניתן לכפות את הסכם הפשרה עליה, הר כגיגית.

...

לאחר איזון בין השיקולים האמורים, הגעתי למסקנה כי על מנת להבטיח את יכולתה של המבקשת להיפרע בקשר לזכויותיה הנטענות בדירות מזה, ולמזער את הנזק שעלול להיגרם מעיכוב ביצועו של הסכם הפשרה כליל מזה, הצדדים המתפשרים יורשו לפעול למימושו של הסכם הפשרה ולהשלים את רישומן של הזכויות בדירות בבניין, אך זאת בכפוף למתן צו איסור דיספוזיציה ביחס לדירה מס' 4, באופן שיאפשר את רישומה על פי הסכם הפשרה על שמו של מר איסג (המשיב 5), אך ימנע ביצוע דיספוזיציות נוספות בדירה מס' 4 לאחר רישום זה. צו איסור הדיספוזיציה האמור יירשם במרשם המקרקעין בד בבד עם רישום דירה מס' 4 על שם מר איסג.

עם זאת, סבורני כי לאור הגעת חלק מהצדדים להסכם הפשרה, אין עוד צורך בהותרתם כצדדים להליך, ואם נאמר אחרת, במה הועילו חכמים בתקנתם? כמובן, ככל שמי מהצדדים סבור שיש בידי חלק מהצדדים המתפשרים מידע אשר יסייע לשפוך אור על השאלות הטעונות הכרעה, הוא יוכל לבקש לזמנם כעדים בהליך, בהתאם לסדרי הדין.

סוף דבר: הערעור מתקבל בחלקו.

לחילופין, יש לבטל את פסק הבורר, מכיוון שהבורר פעל ללא סמכות; חרג מהסמכות שניתנה לו; לא ניתנה ההזדמנות לטעון טענות טרם פסק הבורר; הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו; תוכן הפסק מנוגד לתקנת הציבור; קיימת עילה על-פיה בית המשפט היה מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור; נטען, כי הבורר הוסמך לידון בשאלה אחת ויחידה: האם השבחה היא נכס "מוחזק" או נכס "ראוי" וזאת בלבד.

עלה חשש, אשר התברר מוצדק, כי מדובר ב"פסק בורר מוזמן".

בסעיף 12 לתגובת המשיב לבקשת הביטול נאלץ להודות: "על כן פנה המשיב לבורר שיתן פסק דין אופראטיבי". ובהמשך, בסעיף 14 "ועל כן לא נידרש הבורר לדיונים או לשמיעת הצדדים טרם הוצאתו". הבורר לא הביא את עובדת פניית מבקש האישור לידיעת מבקש הביטול, לא ביקש לקבל את תגובתו, פסק "במעמד צד אחד" בנגוד להסכם הפשרה, ואף לא מצא לנכון לשלוח עותק מהמסמך שהוכן על פי "הזמנתו" של מבקש האישור.

כך, בסעיף 42 לתגובת המשיב לבקשת הביטול הודה כי: "הבורר היה מודע לכך כי המבקש החתים את המשיב ושאר יורשי יעקב על הסכם הפשרה בכפיה". על כך טוען מבקש הביטול: ראשית, ככל שהסכם הפשרה נחתם בכפייה, הדרך הנכונה לבטלו הנה פנייה לבית המשפט המתאים בתביעה לסעד הצהרתי לביטול ההסכם (עם חלוף הכפייה ולא שבעה חודשים לאחר חתימת ההסכם).

...

דיון והכרעה יאמר כבר עתה, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, האסמכתאות, כלל הנסיבות ולאחר שהתקיים דיון, הנני להורות על דחיית הבקשה לאישור פסק הבורר ועל קבלת הבקשה לביטול פסק הבורר ולהלן יבוארו הנימוקים; המסגרת הנורמטיבית: סעיף 24 לחוק הבוררות, מונה בפנינו עילות, מכוחן פסק-בוררות יתבטל, כאשר עסקינן ב"רשימה סגורה"; וכלשונו: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה – בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:

סוף דבר לאור הנימוקים לעיל, הנני להורות על דחיית הבקשה לאישור פסק הבורר ועל קבלת הבקשה לביטול פסק הבורר.

ובשו"ת אריה דבי עילאי באבני זיכרון לחו"מ (סימן ט) ביאר בדבריהם, שכאשר הסתבך העניין ולא ניתן לברר על פי הדין, יש לכוף על הפשרה, ואפשר שכוונתו שמדובר במקרים יוצאי דופן.

שוב ראיתי דברי הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ב אבן העזר סימן י) שהביא דבריו של המשפטי צדק הללו וכתב עליו: "ואף על פי שיש מקום לפקפק עמ"ש כן ה' [=הרב] משפט צדק ברודף אחרי אישתו בסכין. ושו"ר בשו"ת נושא האפוד (סי' לב אות יח) שהביא ד' ה' [=דברי הרב] משפט צדק, וכ' שהפריז על המדה בזה, שאע"פ שאין לכופו ממש להוציא, מ"מ יספיק זה לחייב האיש העושה כן לחייבו להוציא, ולכן יש לומר לו שהוא חייב להוציא בלא כפייה." ע"ש. נמצא א"כ שאם נאמר שדעת הרב ב"י הנה לא להרחיב את גדר עוברת על דת היכן שהמשנה לא הביאה, הרי שבנדון דנן שמקרה זה מושתת על הרחבת הדין של עוברת על דת, לדעת הב"י לא ניתן לחייב מחמת זה בגט.

...

כעין זה ראיתי שכתב ליישב בבני אהובה (פרק כד הלכה יד), וז"ל: "אך באמת נראה דאין כוונת רש"י דיש חילוק בין מה שהוא איסור תורה או דברי סופרים ומנהג יהודית רק כוונת רש"י לשלול עוברת על דת משה דקתני במתניתין שהוא מה שהיא מכשילתו בשמוש נדה ואכילת דברים אסורים בזו ס"ל לרש"י דאינה צריכה התראה דכי נמתין עד שתכשיל אותו שנית ודי במה שהכשילתו פעם אחת ולא על זה כתב לה כתובה שתכשיל אותו בדבר איסור." נמצאנו למדים שעומק החילוק בין דת משה ודת יהודית נעוץ בעובדה של החובה להוציאה, וכפי החילוק שהבאנו לעיל בדברי הרא"ש (כתובות סי' ט), שבעוברת על דת יהודית טעם ההוצאה משום חציפותא וחשד זנות, אבל בעוברת על דת משה, טעם ההוצאה הוא מחמת שמכשילתו וממילא טענתו עליה שאינו יכול לדור עימה והיא פורצת את מסגרת הנישואין בהתנהגותה, וכפי שכתב הרא"ש שלכך מה שעוברת על דת משה יוצאת ללא כתובה הוא רק בדברים שהיא מכשילתו אבל אם עוברת על האיסורים לעצמה אין טעם להוציאה, והואיל וטעם ההוצאה הוא מחמת כך שמכשילתו הרי ניתן לומר שמפסידה כתובה אף ללא התראה.

סוף דבר לפנינו תביעת כתובה שהוגשה ע"י האשה.

הרב אברהם הרוש – דיין מסקנה כאמור לעיל, נחלקו הדעות בענין חיוב הכתובה ובטעמי הדין.

בע"ע (ארצי) 49974-09-12 חברת מעונות הורים חל"צ נ' איזאבלה פלקוביץ (19.07.2017) (להלן – עניין פלקוביץ), שב בית הדין הארצי על ההלכה, לפיה, "יש ליתן משקל מועט לכתבי ויתור של עובדים וכי רק במקרים בהם ברור באופן חד משמעי שהעובד היה מודע לחלוטין לזכויותיו ולפירוטן והחליט לוותר עליהן יינתן משקל לחתימת כתב הוויתור [דב"ע נו/3-29 תנובה בע"מ - אסתר לוסקי, [פורסם בנבו] פד"ע לג, 241; דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבנלאומי הראשון לישראל - הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', [פורסם בנבו] פד"ע כז' 3]. עוד נפסק בדב"ע נב/3-217 לעיל, כי על מנת שיינתן תוקף לכתב ויתור, על בית הדין לבדוק התקיימות שלושת התנאים הבאים: א. הזכויות שעליהן ויתר העובד היו ידועות לו. ב. נימסר לעובד לפני חתימתו על כתב הסילוק, חשבון ברור ומובן של הסכומים שקבל ו/או שהועברו לו. ג. כתב הסילוק ברור וחד משמעי". לשון אחר, נוכח פערי המיקוח המובנים בין עובד לבין מעסיקו, אין לתת לכתב וויתור תוקף באופן אוטומאטי, וכל אימת שמעסיק מבקש להסתמך על כתב ויתור וסלוק, שומה על בית הדין לבחון את התקיימות התנאים הנ"ל. אשר לענייננו לטענת התובע הסכם הפשרה נכפה עליו תחת איום כי אם לא יחתום, יקבל סכומים זעומים בלבד, אם בכלל.

בסעיף 1 נכתב, כי ישולם לתובע סכום בסך 35,000 ₪ בגין פצויי פיטורים; בסעיף 4 נרשם, כי התובע מאשר כי "לעניין זכות ל- הבראה, פצויי פיטורין, הפרש שכר, תמורת שעות נוספות ו/או חג ו/או שבת, פדיון חופשה, ימי חופשה, קבלתי את כל המגיע לי ואין ולא יהיו לי טענות כלשהם". עוד יצוין, כי בסעיף 2 התובע מאשר כי ניתנה לו ההזדמנות לברר את הזכויות המגיעות לו, וכי הוא קיבל ייעוץ משפטי בעיניין, ובסעיף 5 אישר כי קרא את כתב הקבלה והסילוק, כי תוכנו הוסבר לו, הוא הבין את תוכנו וכי הוא מסכים לכל האמור בו. אין בידינו להכשיר את כתב הסילוקין הנ"ל, ונבהיר.

...

לאחר תום תקופת ההעסקה, התעוררה מחלוקת בין הצדדים, במסגרתה התייעץ התובע עם קו לעובד שהמליצו לו להגיע לפשרה עם הנתבעת, ובסופו של דבר נחתם מול הנתבעת הסכם סילוק.

לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה ופוסקים לתובע סכום של 13,072 ₪, בהתאם לחישוב שהציג בסעיף 26 לסיכומיו, שלא נסתר.

דין טענה זו להידחות, ונבהיר.

אשר למזון, מתלושי השכר עולה, כי מידי חודש הנתבעת ניכתה לתובע סכום בסך של 250 ₪ בגין "שווי ארוחות". לאור האמור לעיל, דרישת הקיזוז של הנתבעת נדחית.