פשיטת רגל לאחר איחוד תיקי פשיטת רגל

פתח דבר: לפני בקשת הנאמנת לביטול הענקה במסגרתה מתבקש בית המשפט להפעיל את סמכותו לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") ולהורות על ביטול הענקת זכויות החייב למשיבה –גרושתו של החייב (להלן-"הגרושה") בדירה הידועה כגוש 10778 חלקה 11 תת חלקה 14 ברח' הרופא 46 חיפה (להלן- "הדירה") ולאחר ביטול ההענקה להורות על פירוק שתוף זכויות החייב והמשיבה בדירה ולהורות על מכירתה כפנויה.

על החלטת הנאמנת הגישה הגרושה ערעור בפש"ר 18002-03-17 שהדיון בו אוחד עם הדיון בתיק פשיטת הרגל של החייב.

...

לפיכך ולאור כל האמור לעיל אני קובע כי מחצית הזכויות בדירה הרשומות על שם החייב מוקנות לקופת הפש"ר ובהתאם רשאית הנאמנת לנקוט בהליך של פירוק שיתוף לצורך מימוש זכויות החייב.

עם זאת, ולנוכח הסכמתה הקודמת של גרושת החייב, לוותר על תביעתה בדין קדימה למזונות, ולשלם לקופת הכינוס סך של 200,000 ₪ כפדיון זכויות החייב בדירה, אני סבור כי ישנה הצדקה לקיום דיון נוסף שבו תילקח בחשבון החלטתי לעיל, ושבו יעשה ניסיון אחרון לגבש הסדר מוסכם בין הגרושה, החייב, הנושים והנאמנת.

לפיכך, אני קובע דיון נוסף בתיק ליום 5.6.2019 בשעה 9:30 ולדיון יתייצבו כל הנושים אשר הגישו התנגדות להסדר הראשון שאושר על ידי ובדיון האמור תידון אפשרות פדיון זכויות החייב בדירה על ידי הגרושה וכן תידון שאלת הוצאות הבקשה לביטול הענקה.

הטענה השלישית היא שלנוכח המצב הכלכלי הקשה של עותרים 3-2, שהוביל להכרזה על עותר 3 פושט רגל ולמתן צו לאיחוד תיקים בהוצאה לפועל נגד עותרת 2, היו שניהם זכאים למחיקת החוב בהתאם לנוהל מחיקת חובות לרשות מקומית שפירסם משרד הפנים.

הפטר עותר 3 בפשיטת רגל – צו ההפטר מיום 20.8.15 קובע כי הוא אינו חל על "חוב שנוצר לאחר מתן צו הכנוס לנכסי החייב", היינו – לאחר יום 15.11.01 (האמור בעתירה כי צו הכנוס ניתן ביום 4.6.02 סותר את סעיף 3 לצוו המצורף כנספח כ' לעתירה; את ה"הואיל" החמשי בהסכם פדיון המשכנתא מיום 25.8.11 בין עותר 1 לבין בנק דיסקונט; ואת המועד בו נקבה ב"כ העותרים בפרוטוקול הדיון מיום 1.10.17 עמ' 13 שו' 21).

...

בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שההכרעה באשר לתקופה השנייה היא בעיקרה (אם לא במלואה) טכנית ועובדתית, כך שראוי וניתן היה לעשותה בסמיכות מרבית לתקופה נשוא המחלוקת באופן שהיה מאפשר התחקות מיטבית אחר מצב הנכס באותה תקופה ולא מספר שנים לאחר מכן (בהינתן שהעתירה הוגשה בתחילת שנת 2016 לגבי החיוב בתקופה השנייה שקיומו היה ידוע לעותרים עוד בתחילת שנת 2014), אין לאפשר עקיפה של סמכות מנהל הארנונה וועדת הערר, שהיא בבחינת דרך המלך, ואין מקום להפעלת החריג הקבוע בסעיף 3(ג) לחוק הערר.

בדומה לכך דברי השופטת ברק-ארז בבר"ם 7618/16 עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ, פסקה 15 (4.12.16): "מקובלת עליי טענת העירייה לפיה ההכרעה בטענת 'אינני מחזיק' היא הכרעה משפטית שאינה מוגבלת להיבטים עובדתיים בלבד. כמו כן, אף מן ההיבט העובדתי – בירור הטענה מצריך לא פעם עריכת מדידות ובחינה של המצב בשטח באופן אובייקטיבי... אני סבורה כי המחלוקת בין הצדדים אכן נסבה בעיקרה על עילת 'אינני מחזיק' ודינה להתברר בוועדת הערר – הגוף המומחה שהוסמך לכך על ידי המחוקק. אין מדובר במקרה שבו גילה הנישום בדיעבד על חיוב והחמיץ את מועד ההשגה, ועל כן ברי כי אין המקרה נכנס לגדרי החריג החקיקתי הקבוע בסעיף 3(ג) לחוק הערר. כמו כן, איני סבורה כי מדובר במקרה חריג המקיים את אמות המידה המצומצמות של החריג הפסיקתי, המאפשרות לבית המשפט לענינים מינהליים לעקוף את מסלול ההשגה והערר אך במקרים בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת". גם במקרה שלפנינו, העותרים ידעו על חידוש החיוב בארנונה החל מיום 1.1.13, עוד בסמוך להחלטת המשיבה על כך בחודש ינואר 2014; וגם במקרה שלפנינו, מדובר בבחינה עובדתית המצריכה בירור אובייקטיבי של המצב בשטח, אותו סיכלו העותרים בהימנעותם מפנייה לוועדת הערר במועד הקבוע בחוק הערר (תוך 30 יום מקבלת התשובה להשגה) ובהגשת העתירה לבית המשפט בחלוף שנתיים מקבלת ההודעה על החיוב.

די בכך כדי שלא להיעתר לעתירתם בעניין זה. סיכום הסיכום העולה מכל הדברים שלעיל הוא שהעתירה מתקבלת לעניין הוספת ריבית פיגורים על חיובי הארנונה שנוצרו בגין ההחזקה (של העותרים או של כונס הנכסים) בנחלה בתקופת החיוב שלאחר הפינוי, ונדחית לגבי יתר הסעדים והטענות שהעלו העותרים (פרט לקיזוז הסך של 8,167 ₪ בגין איחור המשיבה בביצוע התשלום על פי פסק הבוררות משנת 2000, לגביו לא העלתה המשיבה טענה של ממש שיש בה למנוע את הקיזוז; אזכיר כי טענת קיזוז אינה בת-התיישנות ואפנה לפסיקה בפרק י"ב לעיקרי הטיעון מטעם העותרים המתירה קיזוז גם מול חוב מס).

לטענת המבקש, לאחר שהליך פשיטת רגל בו נקט בוטל, נותר הוא ללא הגנה כל שהיא, ובאופן שמשכורתו מעוקלת לטובת אותם נושים שהטילו עליה עיקול, כאשר יתר הנושים אינם יכולים לגבות דבר.

אכן, לחייב ניתנו מספר הזדמנויות בעבר להסדיר את חובותיו במסלול של איחוד תיקים ושל פשיטת רגל, אולם תיקי האיחוד פוזרו וגם הליך פשיטת הרגל בוטל.

...

אף על פי כן, בסופו של דבר מסר המבקש מידע מלא לכב' הרשמת על פי דרישתה, ואכן הוברר כי הכנסות התא המשפחתי גבוהות מאלו שהוצהר עליהן מלכתחילה.

לאור השיקולים התומכים במתן אפשרות למבקש לחזור למסלול איחוד התיקים, תוך קביעת צו תשלומים ההולם את יכולתו, על אף הכשלים שהתגלו בבקשת המבקש, יש לקבל את בקשתו של המבקש לאיחוד תיקים חוזר, כאשר פתיחת איחוד התיקים תהא מותנית בהפקדת סכום משמעותי בקופת ההוצל"פ. בנסיבות העניין אני סבורה כי יש לקבל את הבקשה, בתנאי שהמבקש יפקיד סכום של 6,000 ₪.

על כן, אם יפקיד המבקש סכום של 6,000 ₪ בלשכת ההוצאה לפועל, בתוך 14 יום מהיום, ייפתח לו תיק איחוד חדש כחייב מוגבל באמצעים (בהתאם – יוטלו עליו ההגבלות המוטלות על פי חוק על חייב מוגבל באמצעים), ההליכים בתיקים הפרטניים יעוכבו, הליך עיקול המשכורת יבוטל, והמבקש ישלם במסגרת תיק האיחוד תשלום חודשי בסך של 1,200 ₪.

הודעת העירעור: על החלטת הנאמנת מיום 27.12.16 הגישה הנושה ביום 8.3.17 את העירעור שלפני (בפש"ר 18002-03-17) שהדיון בו אוחד עם הדיון בתיק פשיטת הרגל של החייב; בעירעור נטען כי החלטת הנאמנת הומצאה לב"כ הנושה בדואר אלקטרוני ביום 13.2.17.

הנאמנת מוסיפה כי הנושה ידעה בפועל על הליכי פשיטת הרגל כבר ביום 22.1.15 בעקבות החלטת בית המשפט השלום בחיפה להפסיק את ההליכים בהליך לפירוק השתוף בדירת המגורים של החייב והנושה שניהל בנק לאומי והנושה דיפו גלוב בת.א. 53065-01-12 ו- 2251-08-13 לאחר שערכאה זו דחתה בקשת אותם נושים להמשך הליכי פירוק השתוף.

...

בנסיבות אלו לא קיימת לכאורה לנושי החייב טענת הסתמכות לפיה תביעת הנושה לא נלקחה על ידם בחשבון ,ובנוסף מצאתי לנכון ליתן משקל להחלפת הייצוג של הנושה , ולכך שהערעור הוגש על ידי באת כחה החדשה של הנושה (עו"ד דונאיביץ), באיחור של 8 ימים בלבד , לאחר המועד בו היה נדרש להגישה , ובענין זה אמנם נכון הוא כי אין חולק על כך שהחלטת הנאמנת הומצאה לעו"ד סימיס בא כחה הקודם של הנושה אשר הגיש את תביעת החוב בשמה כבר ביום 27.12.16 , והנושה לא הכחישה כי היא אישרה בפני הנאמנת כי עו"ד סימיס מסר לה כי יש צורך להגיש ערעור על החלטת הנאמנת אך עדיין אני סבור כי במכלול הנסיבות יש לקיים דיון בגוף הערעור ואין לדחותו על הסף .

בנוסף לכל האמור לעיל , ובאיזון האינטרסים שבין הנושה לנושיו האחרים של החייב , יש לקחת בחשבון גם את הוראות סעיף 69 לפקודה , לפיהן חוב המזונות איננו חוב בר הפטר , ובהתאם דחיית בקשת הנושה להגשת תביעת חוב אין משמעותה אבדן החוב , אלא רק דחיית אפשרות הנושה לפעול לגבייתו לתקופה שלאחר השלמת הליך הפש"ר, וכפי שנקבע :"...אין מקום לשנות מן ההלכה הפסוקה , לפיה חוב מזונות נותר חוב בר תביעה לכל דבר וענין ולפיכך אינו נכלל על דרך הכלל בצו ההפטר , אף אם לא הוגשה בעניינו תביעת חוב במסגרת הליך פשיטת הרגל"(ע"א 2837/17 עמוס ברדה נ' כונס הנכסים הרשמי (6.6.18 ,פסקה 27), ובהתאם הנושה תוכל להמשיך ולפעול כנגד החייב בהליכי הוצל"פ , ואף ליהנות מהעדיפות המוקנית לחוב מזונות בהליכים אלו.

סיכומו של דבר,לאור מכלול הנסיבות , אני סבור כי הנושה לא הציגה "טעם מיוחד" שבגינו היא לא הייתה יכולה להגיש את תביעת החוב במועד, ובהתאם דין ערעורה להידחות .

לאור תוצאות החלטתי שיש בה בכל זאת כדי לפגוע בנושה ,אינני מוצא לנכון לעשות צו להוצאות.

מעיון בתיק בית המשפט עולה, כי בחודש נובמבר 2009 הגישו החייבים בקשה למתן צו כנוס ולהכרזתם כפושטי רגל, לאחר שהחייב היה בתיק איחוד בהוצאה לפועל למשך 9 שנים והחייבת הייתה בתיק איחוד בהוצאה לפועל למשך 5 שנים.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, לאחר ששקלתי את מלוא הטענות שהונחו בפניי, כאשר לא צפויה תועלת, לא כל שכן משמעותית, מהמשך ניהול הליך פשיטת הרגל כנגד החייבים ולנוכח הצעתם הכספית, המגלמת שהות של 20 חודשים בהליך פשיטת הרגל, ראיתי ליתן לחייבים צו הפטר מותנה, בכפוף לתשלום סך של 20,000 ₪, תוך 90 יום מהיום.

...

מבלי להביע עמדה, באם הנחיות פנימיות של הכנ"ר מחייבות את הנאמן או נציג הכנ"ר בדיון בבקשת חייב למתן הפטר, סבורני, כי שהות של כ-4 שנים בהליך, תוך הצעה כספית של 20,000 ₪, המגלמת שהות של 20 חודשים נוספים בהליך פש"ר עבור שני בני הזוג, הינה שהות ממושכת דיה, לא כל שכן שעה שכנגד החייבים התנהלו הליכי הוצאה לפועל ממושכים עוד טרם פנייתם להליך פשיטת הרגל והמדובר בחובות ישנים.

משאין סיכוי נראה לעין, כי המשך ניהול הליך פשיטת הרגל יניב שיעור דיבידנד משמעותי יותר לבנק וליתר הנושים, סבורני, כי אין הצדקה להמשיך ולנהל את הליך פשיטת הרגל, המתנהל כנגד החייבים מזה כ-4 שנים.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, לאחר ששקלתי את מלוא הטענות שהונחו בפניי, כאשר לא צפויה תועלת, לא כל שכן משמעותית, מהמשך ניהול הליך פשיטת הרגל כנגד החייבים ולנוכח הצעתם הכספית, המגלמת שהות של 20 חודשים בהליך פשיטת הרגל, ראיתי ליתן לחייבים צו הפטר מותנה, בכפוף לתשלום סך של 20,000 ₪, תוך 90 יום מהיום.