פרשנות שונה של הראיות על ידי הצדדים

לאחר שמיעת הראיות ולאחר הגשת סיכומים על ידי הצדדים, הגיש הנתבע בקשה להוספת ראייה, שהיא פסק דין שניתן על ידי בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשמת הבכירה אביגיל ון-קרפלד שפורסם ביום 13.12.2020 בתביעה שהגיש הנתבע דכאן (מסורי) נגד התובע דכאן, עו"ד בר אילן, בטענה כי עו"ד בר אילן קיבל כספי גבייה בין השנים 2014 עד 3/2018 במסגרת תיק הוצאה לפועל, אך לא העבירם למסורי.

סעיף 25(ב1) לחוק החוזים קובע כך: "חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". סעיף 26 לחוק החוזים קובע כך: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה- לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים". התובע טוען כי סכום תביעת מדר עמד במועד החתימה על הסכם שכר הטירחה על סך של 2,027,277 ₪, בהתאם לתחשיב הנזק שהגיש מדר.

...

טענות התובע בכתב התביעה בשנת 2014 ביקש הנתבע מהתובע הצעת מחיר לייצוגו בתביעת מדר ואולם, בסופו של דבר לא נחתם ביניהם הסכם שכר טרחה, והנתבע שכר את שירותיו של עו"ד דובין.

לפיכך, ובהתחשב בפעולות שבוצעו על ידי התובע בייצוג הנתבע בתביעת מדר, לרבות הגשת ראיות והשתתפות בישיבת גישור שהניבה תוצאה מיטיבה לנתבע, ואף בהינתן התכתובת הענפה עד מאוד בין הצדדים (נספח ז' לתיק המוצגים מטעם הנתבע) אני קובעת כי התובע זכאי לתוספת שכר טרחה בסך של 15,000 ₪ מעבר לסכומים ששולמו לו. תוספת זו באה במקום הרכיב המפורט בהוראת סעיף 6 להסכם שכר הטרחה.

סוף דבר, התביעה מתקבלת בחלקה.

בנוסף לסכומים כמפורט לעיל, ישלם הנתבע לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מסכום פסק הדין (לא כולל הוצאות) וחלק יחסי בהוצאות האגרה בהתחשב בסכום התביעה ובתוצאות פסק הדין.

בפרט, הדיירים סבורים כי הם רשאים להשתמש בדירות לאו דוקא למגורי שומר, אלא גם לצרכים שונים של הבניינים, כגון איחסון חומרי נקיון וכיוצא באלה, וכי אין להם כל חובה לשלם למערערת עבור שימושים כאלה.

ואולם, בחינת מסמכים אלו בראי מכלול חומר הראיות בתיק מעלה תמונה שונה: ראשית, הפרשנות המוצעת על ידי הדיירים לא עולה בקנה אחד עם הציטוט המובא לעיל מתוך פסק הדין הראשון במחוזי לפיו כל הזכויות בדירות נתונות ליזם, למעט ההגבלה המוטלת עליו שלא לשכן בדירות מי שאינו בעל תפקיד.

המחוקק היה ער לאפשרות אי ממושה של זיקת הנאה או היתרחשות שינוי נסיבות אחר המצדיק את ביטולה או שינוייה, וקבע לכך פיתרון בסעיף 96 לחוק המקרקעין, שזו לשונו: זיקת הנאה היא לתקופה בלתי מוגבלת, זולת אם נקבעה לה תקופה בתנאי הזיקה; אולם בית המשפט רשאי, על פי בקשת צד מעונין או היועץ המשפטי לממשלה, לבטל את הזיקה או לשנות תנאיה, אם ראה לעשות כן בגלל אי הפעלת הזיקה או בגלל שינוי בנסיבות השמוש בה או במצב המקרקעין הזכאים או הכפופים; ורשאי בית המשפט לפסוק פיצוי למי שניגרם לו נזק על ידי הביטול או השינוי (ההדגשה הוספה – ע.ג.).

...

בנסיבות אלה, סבורני כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי.

התפתחות זו עשויה להצדיק את ביטול זיקת ההנאה, על בסיס הטענה כי לא לכך פילל בעל המקרקעין הכפופים עת נתן הסכמתו להענקתה, דהיינו "דסבור היה שיכול לקבל ועכשיו אין יכול לקבל". סיכום ומסקנות ניתוח הדברים עד כה מוביל למסקנה כי סעיף 96 לחוק המקרקעין מקנה לבית המשפט סמכות לבטל את התחייבות היזם, וכפועל יוצא את התחייבות המערערת, להעמיד את הדירות לרשות בעל התפקיד ולהימנע מלעשות בדירות שימוש למטרה אחרת.

השופט י' אלרון: לאחר שעיינתי בחוות דעתם של חבריי, אף אני סבור כי עלינו להורות על קבלת הערעור והשבת ההליך לבית המשפט המחוזי.

בהינתן זאת, ונוכח מרכזיות הסוגיות בהן בית המשפט המחוזי לא הכריע באופן ממצה בפסק דינו, אני סבור כי מוטב שבית המשפט המחוזי, ולא ערכאת הערעור, הוא שיידרש להן.

שני הצדדים, הפנו לפסיקה למכביר בעיניין דנן, תוך מתן פרשנות שונה לנסיבות הספציפיות להעסקתו של התובע.

שאלות אלו נבחנות על ידי הפסיקה לפי מספר מאפיינים וביניהם: מידת הפיקוח של המעסיק על שעות העבודה, על מקום ביצועה, על חלוקת המשימות בין העובדים, על הרכב צוותי העבודה ועל ההירארכיה בין העובדים השונים; מרכזיותן וחיוניותן של פעולות מבצע העבודה לפעילותו הכוללת של המעסיק; הליכי ההיתקשרות עם המועסק; רציפות הקשר בין הצדדים; כוחו של המעסיק להטיל על מבצע העבודה משימות משתנות; שליטת המעסיק על אופן ביצוע המלאכה; כפיפות מבצע העבודה אל המעסיק; בלעדיותו של מבצע העבודה וזיקתו למפעל; הסתייעות מבצע העבודה בעובדים אחרים לצורך ביצוע עבודתו; מקום ביצוע המלאכה; אופן התשלום; הספקת החומרים לבצוע המלאכה ועוד.

] התרשמתי מחומר הראיות כי צורת תשלום התמורה נכפתה על התובע על ידי הנתבעות, הן לאור העובדה כי התובע ציין בעדותו כי שכרו שולם תחילה כשכר בסיס[footnoteRef:59] ושונה בהמשך.

...

סוף דבר תביעתו של התובע להכרה ביחסי עבודה בינו לבין הנתבעת 2 מתקבלת.

התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית.

משהתביעה כנגד הנתבעת 2 התקבלה והוכרו יחסי עבודה אולם הסכום שנפסק הוא ברף נמוך ביחס לסכום שנתבע, אני קובעת כי הנתבעת 2 תישא בהוצאות התובע ברף נמוך בסך 6,500 ₪.

בית המשפט העליון קבע כי באותו מקרה לא היה מקום לאפשר את כתב האישום (כפי שקבע בית המשפט קמא), אך התיקון שהתבקש בעיניין שם היה הוספת ראיה חדשה בנסיבות שונות משמעותית מהנסיבות כאן.

בעבר ציינתי:   "הבאת ראיות, על פי סדרן ושמירת המסגרת הדיונית של הבאת ראיות, מהוות את אחד הנדבכים החשובים ביותר בקיומו של ההליך המתקיים בבית המשפט. לא בכדי, מתבסס סדר הדיון של ההליך הפלילי על שלבי דיון קבועים וידועים, כאשר כל צד מודע היטב לזכויותיו על פי דין, כמו גם לחובותיו של הצד האחר. הבאת הראיות על ידי הצדדים כזכות מוקנית על פי דין מחד גיסא, וכחובה חקוקה בסדר הדין הפלילי, מאידך גיסא, הנה מאבני היסוד של ניהול הדיון הפלילי" (יוסף אלרון "קבלת ראיות שלא על פי סדר הדין" המשפט כרך יב 15, 35-34 (תשס"ז)).

לכן, מצאתי כי קבלת הבקשה לא תיפגע בזכותם של הנאשמים להיתגונן (וראו בהקשר זה את ע"פ 5019/09 חליווה נ' מדינת ישראל (20.08.2013) פסקה 23 ואילך, באשר לפרשנות של המונח "היזדמנות סבירה להיתגונן" בהקשר של בקשות לתיקון כתב אישום מכוח סעיף 92 לחסד"פ ובהקשר של סעיף 184 לחסד"פ).

...

עתה, לאחר שקילת טענות הצדדים (אשר פורטו בהרחבה בפרוטוקול הדיון), לאחר בחינת כתב האישום "המקורי" והעדים הנוספים שאת צירופם מבקשת המאשימה – מצאתי להיעתר לבקשה.

אולם, במקרה זה מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי ומסקנתו כי מועד הגשת הבקשה לתיקון כתב האישום משמעותה פגיעה ממשית בהגנת המשיבים, כך שבית המשפט המחוזי יישם כראוי בנסיבות העניין את הלכת קניר.

לסיכום – הבקשה לתיקון כתב האישום מתקבלת.

מאחר שהמבקשת הציפה מקרי עבר, בהם נערכו לשיטתה חישובים עצמאיים שגויים או למצער תוך אימוץ פרשנות שונה מזו שננקטה באופן סביר על ידי הועדה המקומית לתיכנון ובנייה, עמדה המבקשת על כך שהמשיבה תחדל מלהוציא ו/או לגבות חיובים שלא בהתאם לחישובי הועדה המקומית.

נוכח האמור, בנסיבות הענין, וכן בהיתחשב במאמץ המשמעותי שהושקע בהכנת בקשת האישור, לרבות איסוף הראיות, עיבוד הנתונים והניתוח המשפטי, הסכימו הצדדים כי המשיבה תישא בתשלום גמול למבקשת בסך של 140,000 ₪ ובתשלום שכ"ט לבאי כוח המבקשת על סך 859,000 ₪ .

בהנתן שלפי הערכות הצדדים, שיקלול "התועלות העתידיות המשוערות" ייחשבו ככאלה המגיעות להקף של כ-8 מיליוני ₪ לתקופה העוקבת לחדילה, שהנה בת 24 חודשים, וזאת בין השאר נוכח הנתונים החזויים להמשך הבנייה בעיר תל אביב –יפו וכן בהתבסס על נתוני העבר, מצאתי את סכומי הגמול ושכר הטירחה המוצעים על ידי הצדדים כסבירים בנסיבות העניין ומקובלים עליי.

...

סטיה מכך תהיה אך ורק כשמטרתה להגיע לשומת מס אמת, ולצורך תיקון טעויות מובהקות שיצאו מלפני הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, והכל בהתאם לפסיקת בית המשפט (כבוד השופטת מיכל נד"ב) בת"צ 55591-02-18 יעד שיאן – נדל"ן בע"מ נ' מניב ראשון בע"מ (20/10/20), שם נקבע כדלקמן: "לא מצאתי לקבל בשלב זה את טענת המבקשת כי הגדרת השאלה והקבוצה היא - מי שחויב בגין גזוזטרות מקורות שאינן מנויות בשטח המותר לבניה בהתאם להיתר הבניה שניתן לנכס. איני מקבלת את טענת המבקשת כי תאגיד המים אינו רשאי לסטות מחישוב השטחים שקבעה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, שכן עניין זה אינו קבוע בהוראות הדין הרלבנטיות, ואף בהנחיות לתאגידי המים שהביאה המבקשת מצוין כי ההסתמכות על החישוב של הוועדה המקומית הוא ברוב המקרים, וכי עשויים להיות חריגים:

סוף דבר: אני נותנת לבקשת ההסתלקות, על כל סעיפיה וחלקיה, תוקף של פסק דין.

כל התחייבויות הצדדים, כפי שאלו פורטו בבקשת ההסתלקות, מהוות חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. בהתאמה, המשיבה תשלם למבקשת גמול בסך של 140,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 859,000 ₪.

אני מורה בזאת על דחיית תביעתה האישית של המבקשת ועל מחיקת בקשת האישור.