פרשנות רחבה לביטוי "חקירת סיבת המוות

המבקשים סבורים כי קיים סיכוי גבוה לכך שהחומר המבוקש מהמחשב ישפוך אור על נסיבות מותו, ויסייע לבירור הגורמים שדחקו במנוח לשים קץ לחייו.

דיון והכרעה לפנינו ניצבת תביעה לקבלת מידע מנתוני מחשב ששמש את המנוח בעבודתו לצורך בירור הסיבות למותו.

בית הדין הארצי עמד על כך בפרשת איסקוב בהקשר למרחב הוירטואלי במקום העבודה, וקבע כי נידרשת הסכמה מדעת ומרצון לפגיעה בפרטיות העובד וכבודו במקום העבודה ובשימושי המחשב במסגרתה, וכך נפסק: "מן הערכים החוקתיים-אובייקטיביים לכבוד ולפרטיות, ובמסגרת המרחב הוירטואלי הפרטי במקום העבודה ובמהלכה, נגזרות זכויותיו של העובד לביטוי האוטונומיה האישית שלו, להגדרה עצמית ולאנונימיות. זאת, באופן המקנה לעובד שליטה על חשיפת המידע אודותיו ומניעת היתחקות אחריו (tracing). שכן, מעקב אחר העובד במקום העבודה, חדירה למחשב ולדואר האלקטרוני שלו במקום העבודה, ואיבוד השליטה על הפרטיות במידע האישי שלו, עלולים לגרום לפגיעה בכבוד האדם של העובד, בפרטיותו ובאוטונומיה שלו". [.

] "נוכח הפגיעה החמורה בפרטיותו של העובד, ולאור הפרשנות המצומצמת והדווקנית של טענות ההגנה העומדות למעסיק בדבר הסכמת העובד לפגיעה בזכויותיו, נידרשת הסכמת העובד במפורש, מדעת, מרצון חופשי וככל הניתן בכתב, כתנאי מוקדם לפעולות ניטור, מעקב וחדירה לתיבת הדואר שהוקצתה לו ולתכתובת האי-מייל האישית במסגרתה" [ע"ע (ארצי ) 90/08 טלי איסקוב ענבר - מדינת ישראל - הממונה על חוק עבודת נשים ואח' (ניתן ביום 08.02.2011) (להלן – עניין איסקוב)].

  כמו כן, אין להורות על גילוי מסמכים גורף ורחב (דב"ע נב/ 118-3 עיזבון המנוח יצחק וייס נ. הוצאת מודיעין בע"מ, פד"ע כה 429;  דב"ע נד/ 16-4 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. ההסתדרות הכללית , פד"ע כז 225).

ומכל מקום – לאחר עיון בטיעוני המבקשים לא ברור כיצד ואם בכלל עשויים המסמכים המבוקשים, באופן גורף, לסייע לחקר האמת.

...

מעצם טבעו הכללי של הסעד המבוקש, וההלכות הקבועות בדבר שמירה על הפרטיות וכבודו של המנוח ושל צדדים שלישיים, וכן חוקי החיסיון החלים, הננו סבורים כי יש להיעתר לסעד המבוקש באופן מצומצם ובהתאם להצעת המשיבה.

אולם בהתקיים הסכמה להעברת המידע הנוגע לענייניו האישיים של המנוח לרשות עיזבונו, באנו לידי מסקנה להורות על מסירת המידע האישי, לאסור על העברת מידע רפואי הנוגע במישרין או בעקיפין למטופל או הליך רפואי, וכן באשר ליתר המסמכים –הנאמנת תפעל לברירת אלה העשויים לפגוע בפרטיותם של צדדים שלישיים, ולא תתיר העברתם לעיזבון.

אשר על כן, אנו מורים על העמדה לעיון של המידע באופן שיפורט כלהלן– מלוא החומרים שהיו במחשב בו השתמש המנוח בעבודתו והמצויים כיום בשרת המשיבה, יועברו לעיונה של השופטת בדימוס אסתר דודקביץ', אשר מתמנת כנאמנת המידע במחשב, וזו תפעל בהתאם לאמור כדלקמן - מלוא החומר מתיבת הדואר האישית של המנוח יועבר לעיזבונו.

בית המשפט הוסיף כי גם מאמרותיו של המערער בחקירותיו במישטרה עולה כי הוא הבין את הפסול שבמעשהו – שכן הלה אישר בחקירתו כי ידע שהמעשה מנוגד לחוק; אמר כי ידע שהוא צפוי לעמוד לדין וכי יוטל עליו מאסר ארוך; הבהיר כי הוא יודע שעולמו שלו ועולמם של מקורביו יתערער בצורה בלתי הפיכה בעקבות מעשהו; וניסה להפחית מאחריותו הפלילית בכך שטען שהעיכוב במתן טפול רפואי הוא שגרם למותו של המנוח.

לעניין זה, כמו גם לעניין הטענה כי המערער ביקש רק לפגוע במנוח ולא להמיתו, איני מקבל את פרשנות באי-כוח המערער, לפיה כאשר מהימנות אמרותיו של נאשם בחקירתו במישטרה "עולה באופן ברור" מתוכנן של האמירות, יש ליתן להן משקל של ממש כראיות לזכותו.

תחת זאת, לצורך הצדקת החלתה של ענישה מופחתת על מי שהורשע בבצוע עבירת רצח לפי סעיף 300(א) לחוק, על בית המשפט להשתכנע כי מכלול נסיבות ביצוע העבירה מלמד, במאזן ההסתברויות, על התקיימות שלושת התנאים המנויים בסעיף 300א(א): הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי של נאשם; הגבלה במידה ניכרת של יכולתו להבין את המעשה, את הפסול בו, או להמנע מעשייתו; ולבסוף – קשר סיבתי בין השניים.

מן הכלל אל הפרט האם יש להטיל על המערער בנסיבות המקרה כאן עונש מופחת לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין? כדי לענות על שאלה זו יש לתת תוכן לתנאי הסעיף ולקבוע את הקף היתפרסות המושגים שמופיעים בו. בתוך כך יש לקבוע האם הפרשנות הראויה לסעיף 300א(א) לחוק העונשין היא פרשנות מצמצמת, שלפיה הסעיף יחול רק על מקרים שהיו קרובים מאוד להכנס לגדרי סעיף 34ח, או שמא ראוי לפרשו בדרך רחבה יותר על פי לשונו ותכליתו.

...

בשים לב לכך כי מדובר בהפרעה מתמשכת, שתסמיניה השפיעו באופן מהותי על התנהגותו של המערער, אני סבור כי בנסיבות מקרה זה מדובר בהפרעה נפשית חמורה, הגם שאין חולק על כך שנותר גם לו תחום תפקוד "רגיל". בהקשר זה יש אף להזכיר את חוות הדעת האחרות (שבית המשפט המחוזי הנכבד העדיף שלא לקבל את מסקנתן), אשר ייחסו למערער אפילו הפרעות נפשיות חמורות מזו.

סוף דבר – אם תשמע דעתי, אציע לחברי לקבל את הערעור באופן חלקי ולגזור על המערער 20 שנות מאסר מכוח סעיף 300 א לחוק העונשין, חלף מאסר העולם שנגזר עליו.

המשנה לנשיאה השופט ג' קרא: לאחר שעיינתי בחוות דעתם המקיפות והמנומקות של חבריי, המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופט י' אלרון, החלטתי לצרף את דעתי לתוצאה אליה הגיע השופט אלרון הן באשר לאי תחולת סייג אי שפיות הדעת שבסעיף 34ח לחוק העונשין והן להנמקתו לדחות את ערעור המערער להטיל עליו ענישה מופחתת, בהתאם לסעיף 300א(א) לחוק העונשין, תחת עונש מאסר העולם שהוטל עליו בבית המשפט קמא.

הואיל והקיבול הוגדר באמצעות היתנהגות, ההיתנהגות משכללת את החוזה, גם אם למציע אין דרך לדעת על כך. חוסר הידיעה, שפירושו כי עוד לא נוצרה הסתמכות פוטנציאלית, מתבטא בהגנה על הצדדים כאשר מתרחש "ארוע חוזי" בזמן שבין שכלול החוזה לידיעה על כך. אך בהיבט של כריתת החוזה הרגע הקובע הוא רגע ההיתנהגות.

בנוסף, במקרים רבים הצעה לציבור מנוסחת בתמציתיות רבה כדי להעביר מסר לציבור הרחב, וגם לכך יש "מחיר" במישור הפרשני (ראו להלן בפיסקה 12).

בעניינינו, המדינה טענה כי המערערים היו חייבים להודיע למישטרה על הממצא, אם מכוח סעיף 21 לחוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 ואם משום שחלה עליהם חובה מוסרית כזו.

...

בהעדר בסיס ראייתי לקביעה האמורה, אינני יכול להסכים לה. מי הציע את הפרס – העמותה או המדינה ביהמ"ש קמא קבע כי "העמותה היתה רק אמצעי בידי המדינה לקבל מידע בעניינם של הנעדרים, תוכן הצעת הפרס לכל אורך הדרך היה על דעתה ובהסכמה מלאה של הנתבעת ושלמעשה יש לראותה כהצעת פרס מטעם הנתבעת", שכן "מהמסמכים שהוצגו בדיון עולה כי באישור ראש הממשלה דאז אריאל שרון, הוקמה העמותה תוך הבהרה כי המימון לפעילותה כמו גם הפרס בסך עשרה מיליון דולר ישולם מתקציבו של משרד הבטחון. עמדה זו לא השתנתה לאורך כל הדרך ... העמותה שימשה אמצעי לפעילות ממשלתית מובהקת, איתור הנעדרים ... לסיכום פרק זה ניתן לקבוע כי העמותה פעלה בידיעה מלאה של הנתבעת. את מערכת היחסים ביניהן לענין הצעת הפרס ותשלומו לזוכה ניתן להגדיר כיחסי שליחות ... במילים אחרות פעולות העמותה מחייבות גם את הנתבעת כל עוד לא הוחלט על הפסקת יחסי השליחות" (פסקה 22 לפסק הדין).

המדינה לא תיכננה את פעילותה מול העמותה ולא התכוונה ליצור את אותו חיץ מלאכותי עליו התבסס השופט עמית בדחותו את ערעור המערערים, תוך עשיית הפרדה מלאכותית, שלטעמי אין לה מקום, בין העמותה למדינה, כשהוא מייחס את הישארותם של אותם שלטי חוצות המפרסמים את הפרס שלא הוסרו לאחר ההודעה הפומבית על הפסקת פעילות העמותה לעמותה ולא למדינה, "מי שיצר את המצג לגבי הפרס בכך שהותיר את המודעות תלויות היתה העמותה ולא המדינה ... העמותה גם התנהגה לאחר מכן בצורה גלויה המעידה על המשך באותה דרך ... בנסיבות אלו אני סבור כי לא הוטלה על המדינה חובה לפרסם הצהרה פומבית על פקיעת הצעת הפרס וקל וחומר שלא עמדה למדינה חובה לפרסם זאת בשלטי חוצות כדי להוביל לפקיעת ההצעה". לסיכום דומה שחוסר ההפרדה בין העמותה לבין המדינה ומערכת הבטחון היה גלוי לעין כל, למן היועץ המשפטי לממשלה דאז ועד לנקודת מבטו של מנכ"ל העמותה דאז מר בן ראובן, שהסביר לבית המשפט במהלך עדותו מדוע לא הועברו כספי הפרס על ידי המדינה לעמותה "למה שיועבר? הוא [הפרס – ג'.ק] הוא ממדינת ישראל, העמותה היא עמותה של מדינת ישראל, לכן מדינת ישראל התחייבה לגורמים שבמידה ומישהו מקבל את הפרס היא תשלם את הסכום. לא היה שום צורך שהכסף הזה יהיה בידי העמותה". נקודה אחרונה שמעלה השופט עמית המכשילה את תביעתם של המערערים נוגעת "להעדר התייחסות כלשהי להצעת הפרס, בזמן הגילוי ואף לאחריו המצטרף לקשיים נוספים שציינתי לעיל ומוביל למסקנה כי המערערים לא הוכיחו את זכותם המשפטית לקבל את הפרס מכח דיני החוזים" (פסקה 50 לחוו"ד).

דברים אלה אינם מתיישבים עם הדברים המשתמעים מהאמור בפסקה 1 לחוות דעתו של השופט עמית לפיהם "השופט הנדל סבור כי חוסר הוודאות של המערערים לגבי מהות הממצא – אינו שולל את האפשרות לראות בהתנהגותם קיבול להצעת המדינה. גם העובדה שהמערערים מצאו את העצמות במקרה, אינה גורעת מן האפשרות שקיבול בהתנהגות יוביל לכריתת חוזה מחייב. אלה הם עיקרי פסק דינו של חברי, ואליהם אני מסכים". מכל מקום, גם בענין זה אני מצטרף לדברי חברי השופט הנדל, שראה בעצם מציאת הגופה והתקשרות למשטרה כקיבול בהתנהגות "המערערים ידעו על הפרס והתקשרו למשטרה על מנת לזכות בו, אי נכונותם לגלות את תקוותם כי מדובר בגופת המנוח, לבל יחשדו בהם כמעורבים במותו, ניתנת להבנה, ובכל מקרה נתון זה אינו מוציא אותם מכלל הזכאים לקבלת הפרס על פי תנאי ההצעה". לאור האמור אני מצרף את דעתי לדעת השופט הנדל, שיש לקבל את ערעורם של המערערים, כך שהמדינה תחוייב בתשלום סכום הפרס שהוצע על ידה.

בבג"צ 535/89 ריצ'וול נ' בית משפט השלום בחיפה פירש הנשיא שמגר בצורה מרחיבה את המונח "חקירת מוות" – זו אינה בהכרח סיבת המוות הרפואית: "הביטוי חקירת סיבת המוות חובק את חקירת המוות על סיבותיו וגורמיו, ולא רק את הארוע הביולוגי קליני הסופי המתרחש בשניה בה מגיעים חיי האדם לקיצם." באותו עניין קבע הנשיא שמגר כי: "תלונה על מעשה עבירה מן הנכון שתוגש, בראש ובראשונה, למישטרה ויטופל בה בהתאם להוראותיו של חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982." וכן: "חקירת סיבת המוות ביוזמת אדם מעוניין מיועדת בעיקרה למקרים יוצאי דופן, כגון אלה שבהם אין, לדעת האדם המעוניין, חקירה נאותה או אין חקירה בלבד, וזאת, למרות שהתקיימו יסודותיו של סעיף 19 לחוק, שצוטט לעיל." בבג"צ 3542/93 אזוב נ' מדינת ישראל נאמר כי: "תכליתו של החוק עניינו ליצור הליך שפוטי אשר ישמש כאמצעי דיוני פלילי טרומי, לגילוי מעשי גרם מוות בעבירה, כאשר אינם ננקטים או עדיין אינם צפויים מהלכים שפוטיים פליליים או הליכי חקירה על פי דין..." אשר על כן, בצדק, מציינת באת כוח המשיבה בסיכומיה כי תכלית הוראות חוק חקירת סיבות מוות היא לאפשר קיומה של ביקורת שיפוטית לבירור סיבת מוות במקום בו הרשויות אינן נוקטות הליכי חקירה או הליכים פליליים על פי דין, הואיל והגיעו למסקנה כי מותו של אדם לא נגרם בעבירה.

לא אוכל לחלוק על עמדת המשיבה לפיה כלל חוות הדעת שנערכו במסגרת תיקי החקירה שניפתחו נבחנו בשקידה וברצינות, באופן מקיף ומעמיק, תוך שבכל תיק בחן הצוות שטיפל באותו תיק את כל החומרים שנאספו, כשחוות הדעת כוללות פירוט רחב ומלא של העובדות, העדויות, מימצאי החקירה, המסקנות והנימוקים שהתגבשו.

...

בבג"צ 535/89 ריצ'וול נ' בית משפט השלום בחיפה פירש הנשיא שמגר בצורה מרחיבה את המונח "חקירת מוות" – זו אינה בהכרח סיבת המוות הרפואית: "הביטוי חקירת סיבת המוות חובק את חקירת המוות על סיבותיו וגורמיו, ולא רק את האירוע הביולוגי קליני הסופי המתרחש בשניה בה מגיעים חיי האדם לקיצם." באותו עניין קבע הנשיא שמגר כי: "תלונה על מעשה עבירה מן הנכון שתוגש, בראש ובראשונה, למשטרה ויטופל בה בהתאם להוראותיו של חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982." וכן: "חקירת סיבת המוות ביוזמת אדם מעוניין מיועדת בעיקרה למקרים יוצאי דופן, כגון אלה שבהם אין, לדעת האדם המעוניין, חקירה נאותה או אין חקירה בלבד, וזאת, למרות שהתקיימו יסודותיו של סעיף 19 לחוק, שצוטט לעיל." בבג"צ 3542/93 אזוב נ' מדינת ישראל נאמר כי: "תכליתו של החוק עניינו ליצור הליך שיפוטי אשר ישמש כאמצעי דיוני פלילי טרומי, לגילוי מעשי גרם מוות בעבירה, כאשר אינם ננקטים או עדיין אינם צפויים מהלכים שיפוטיים פליליים או הליכי חקירה על פי דין..." אשר על כן, בצדק, מציינת באת כוח המשיבה בסיכומיה כי תכלית הוראות חוק חקירת סיבות מוות היא לאפשר קיומה של ביקורת שיפוטית לבירור סיבת מוות במקום בו הרשויות אינן נוקטות הליכי חקירה או הליכים פליליים על פי דין, הואיל והגיעו למסקנה כי מותו של אדם לא נגרם בעבירה.

עיינתי בהחלטתו של המשנה לפרקליט המדינה לגנוז את התיקים, משהגיע לכלל מסקנה כי חומר החקירה שנאסף בהם אינו מגבש חשד לעבירה פלילית.

הסמכות לגנוז תיקים מסורה בידי הפרקליטות, וקיום הליך חקירת סיבות מוות בשלב זה יהווה אכן ביקורת שיפוטית עקיפה על החלטת רשויות התביעה, ביקורת שאינה מסמכותו של בית משפט זה. עם כל הצער, הכאב, ההזדהות והרצון להקל, ולו במקצת, על כאבם של בני המשפחות, מסקנתי היא כי אין בידי הכלים המשפטיים להיעתר לבקשתם ועל כן אני נאלצת לדחות את הבקשה.

לקראת סוף האמרה הוטח בנאשם כי המנוח מת כתוצאה מהמכות שלו, והנאשם השיב: "אני מצטער בכל מקרה לא ניסית(י) לרצוח אותו", וכשנשאל מה חשב שיקרה למנוח כאשר הוא מכה אותו במוט ברזל בכל הגוף, השיב: "שהוא לא יגיע יותר אלי ולא יוכל להרביץ לי, פשוט רציתי שהוא ייעלם ממני" (ש' 280 – 282).

כמו כן אישר כי לפני שהשליך את מוט הברזל שבו היכה את המנוח, ראה שיש עליו דם. בסוף החקירה הנגדית נישאל הנאשם אם הוא מבין "שאם נותנים למישהו את הכמות של המכות האלה בראש, אז זו תוצאה אפשרית, שהוא ימות?", והשיב כי אינו יודע ו"אין לי ניסיון כזה" (עמ' 151 ש' 16 - 20), וכשהתבקש לתאר את מוט הברזל שבו היכה את המנוח, ציין כי מדובר בפרופיל ברזל מרובע וחלול מבפנים, ברוחב של 2.5 ס"מ ובאורך של כמטר.

על רקע כל האמור, הגיע פרופ' לרנר למסקנה שגם במקרה שלפנינו, שבו הנאשם סבל משינה מועטה, מופרעת ובעלת איכות ירודה במשך למעלה מחודש, "לא ניתן לשלול שהשפעת תופעה זו של חסך שינה גרמה לכך שהנאשם לא הבין היטב את השלכות מעשיו מקום שהיה מצופה שיבינם, וכמו כן לא ניתן לשלול כי חוסר השינה גרם גם לאובדן שליטה על היתנהגותו, שבסופו של דבר הביאה לגרימת מותו של המנוח". בחקירה הנגדית נישאל המומחה אם העובדה שהנאשם שירת בצבא האוקראיני, אך לא ניתן לו נשק במהלך שרותו, לא הדליקה אצלו נורת אזהרה, שכבר בעת שרותו בצבא גילו אצלו פוטנציאל של אלימות, שבגללה מנעו ממנו לשאת נשק, ואולי זאת הסיבה לאלימות שגילה נגד המנוח, ולאו דוקא חוסר השינה שממנו סבל.

אולם בהמשך האמרה, כשהוטח בפניו כי הייתה לו אפשרות להיתקשר למישטרה, השיב כי לא הייתה לו אפשרות כזו (ש' 103 – 104), אך סתם ולא פירש, ולא שב על טענתו מתחילת האמרה כי הסוללה של הטלפון לא הייתה טעונה.

סיבת המוות של המנוח כאמור לעיל, ב"כ הנאשם חלק למעשה על חוות הדעת הפתולוגית, וטען כי על אף האמור בחוות הדעת האמורה, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי החבלות שגרם הנאשם למנוח הן אלה שגרמו למותו, מפני שבדמו של המנוח נימצאו ממצאים שמלמדים על צריכת סמים עובר לארוע, וייתכן שאילמלא אותם סמים שגרמו לדיכוי נשימתי המנוח לא היה מת מהמכות שספג מהנאשם.

...

לכן, אני סבור כי לא הוכח בפנינו מעל לכל ספק כי הנאשם התכוון להמית את המנוח, ומשכך יש לקבוע שהנאשם גרם למותו של המנוח ביסוד נפשי של אדישות.

סוף דבר סיכומם של דברים, הוכח בהתאם לחוות הדעת הפתולוגית, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהמכות העזות שהיכה אותו הנאשם באמצעות מוט ברזל בראשו ובכל חלקי גופו.

משכך ולאחר שדחיתי את טענות ב"כ הנאשם כי הנאשם פעל בנסיבות של הגנה עצמית את של הגנת בית מגורים, או כי מדובר בנסיבות של המתה באחריות מופחתת בשל ההתגרות של המנוח בנאשם סמוך לפני האירוע, ובמשך כמה שבועות קודם לכן, התוצאה היא כי הוכח בפנינו מעל לכל ספק, כי הנאשם גרם למותו של המנוח כתוצאה מכך שהיכה אותו בחוזקה בראשו ובכל חלקי גופו וגרם לו לחבלות קשות שהביאו למותו.