פרשנות פסק דין על ידי ראש ההוצאה לפועל

בהקשר זה, בית המשפט הוסיף והסיק מסקנה, כי אין תחולה לסעיף, שכן הקונה לא השלים את העסקה על-ידי רישום המקרקעין על שמו: "יש להעיר, כי במהלך הדיון עוררנו מיוזמתנו את שאלת תחולתה של הוראת סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח-1968 על העיסקה נושא הבקשה. נחה דעתנו שסעיף זה מתייחס אך ורק להיבט הקנייני, וכל עוד לא היה רישום, לא הושלמה העיסקה מבחינה קניינית. בקשת הביטול הוגשה על-ידי המבקש לראש ההוצאה לפועל בטרם נרשמו זכויות המשיבים 3 בנכס, ולכן הפיתרון לסכסוך זה אינו יכול להמצא במסגרת סעיף זה". כעולה מהדברים, השאלה התעוררה באופן שהיה דרוש להכרעה – שכן החלת סעיף 34א באותו עניין היתה מביאה לשינוי תוצאת פסק הדין – ובית המשפט השיב עליה, וקבע כי תנאי לתחולת סעיף 34א הוא רישום המקרקעין על שם הקונה; כפי שתומצת אצל מ' דויטש (תוך הפניה לפסק הדין בעיניין רום): "תנאי ליצירת ההגנה על פי סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח-1968, הוא שכלול הזכויות על-ידי הרוכש. זאת, בדומה לתקנות השוק האחרות" (דויטש, כרך ד, עמודים 301-300), וכן לאחרונה, אצל א' זמיר, בפרק שכותרתו 'מכירה על-ידי רשות': "נראה איפוא, שבמקרה של מקרקעין, תעמוד לקונה בתום-לב תקנת השוק ההיקשית רק אם הושלם רישום הזכויות על שמו בעודו תם-לב – וזו אכן ההלכה" (זמיר, עמוד 442).

זאת נקבע, לנוכח "הרצון לתת לרוכשים תמריץ להישתתף במכירות המתבצעות על ידי רשות, ולעודדם להציע מחיר הקרוב למחיר השוק של הנכסים [...] במטרה להגן על מוסד ההוצאה לפועל, [שכן פגיעה] באפקטיביות של הליכי ההוצאה לפועל יכולה להוביל לפגיעה בשוק כולו" (עניין זלצר, בפיסקה 9א).

ואכן, בהנתן הצורך לאפשר מכר בידי רשות, אין זה פלא כי החוק, והפסיקה שפירשה אותו, ניסו לפתח מנגנונים יעילים שיאפשרו מידה מסוימת של בטחון ברכישת נכסים המוצעים למכירה על-ידי ההוצאה לפועל.

...

נוכח מסקנתי כי המערערים לא שכללו את קניינם, ועל כן לא זקפו לטובתם את תקנת השוק ולא התגברו על קניינו המקורי של אייסוי, אין צורך שאדרש לטענה זו. אשר על כן, דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברַי לעשות.

משכך, גם לדידי דין הערעור שבכותרת להידחות.

לאור האמור, ועל אף שדומה שהמחוקק בחר שלא להיעתר לקריאתו של השופט מלצר בעניין מינץ ביחס לתקנת השוק הכללית הקבועה בסעיף 10 לחוק המקרקעין; סבורני כי טוב יעשה המחוקק אם יתן דעתו לסוגיה שפורטה לעיל, וזאת על מנת לייתר את הצורך בהכרעה על דרך של חקיקה שיפוטית בנדון (ראו והשוו: ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 16, 23 (2004)).

בסיכומיו הפנה לפסקי דין בר"ע 4445/96 לפיו לטענתו, אסור למוסד לביטוח לאומי לקזז חוב עבר כאשר נקבע חיוב על ידי ראש ההוצאה לפועל.

בית הדין הארצי הכיר בזכות המוסד לפעול על פי סעיף 14(ג) וזאת למרות קיום צו תשלומים: "8. סעיף 14(ג) לחוק מזונות לעניין קזוז ראוי להתפרש לאור האמור. במילים אחרות, חוב העבר על פי חוק מזונות דינו כחוב שוטף הניתן לקזוז מקיצבה המגיעה לחייב בגין תקופה מאוחרת יותר. בלתי מתקבל על הדעת לפרש את סעיף 14(ג), באופן בו למעשה אין אפשרות קזוז מגימלה שוטפת, כל עוד נשמר עקרון לפי חרף הקזוז, גם בגין חוב העבר, נשארת בידי החייב קצבת קיום מינימאלית להבטחת קיומו על פי עקרון הנקבע בפסק דין פולדי.

...

לעניין היקף החלטות ראש הוצאה לפועל ומחויבות המוסד לפעול במסגרתן נקבעבפרשת עמר כדלקמן: "הטענה לפיה, נדרש המוסד, כבעל חוב, עת מתברר כי מצידו חב גם גמלאות לחייב, לנהוג בגמלאות לפי החלטת ראש הוצאה לפועל ולא כגמלה הניתנת לקיזוז על פי סעיף 14 לחוק המזונות – הינה בעייתית. לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת המוסד לביצוע קיזוז בין גמלה רטרואקטיבית המגיעה למערער לבין חובו למוסד, בגין תשלום מזונות. זאת כי החלטת המוסד לא נמצאת שרירותית, אלא מבוססת על נהלים פנימיים, לפיהם המוסד מבחין בין קיזוז גמלה רטרואקטיבי לבין גמלה שוטפת, ממנה מתקיים מבוטח לצרכי הקיום, בה מנכה המוסד סכום בגובה גמלת הבטחת הכנסה, לצורך מחייתו היומיומית של המבוטח". (עב"ל 391/06 אליהו עמר - נ – המוסד (ניתן ביום 10.6.08)) לפי תכלית סעיף 14 ומלשונו עולה כי הנתבע יכול לפעול בשני מסלולים במקביל בעת גביית חוב מזונות.

לאור נימוקי פסק הדין של השופט סופר שסוקר את הפסיקה של בית הדין הארצי ואת החוק, דין התביעה להידחות.

התביעה נדחית.

בית המשפט העליון קבע כי פרשנות פסק דין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל תיעשה על ידי בית המשפט שנתן את פסק הדין ולא תתאפשר פנייה לבתי משפט אחרים (ראו, סעיף 7 לפסק הדין).

בעיניין שהתעורר שם בית המשפט העליון פירש את פסק הדין ביושבו כערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעירעור על החלטת ראשת ההוצאה לפועל.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל.

עיון בפסקי הדין האמורים אינו מוביל, לגישתי, למסקנה זו. תחילה יוער כי לא ברור מהו מעמדו של המבקש לבקש את פרשנות פסק הדין, בשים לב לעובדה שהוא לא בעל דין ולא ייצג בבית הדין לעבודה.

ממילא, אף לא הובהר מדוע לא יועלו טענותיו של המבקש באשר לפרשנות פסק הדין במסגרת ההליך שמנהל נגדו לקוחו לשעבר, גם מבלי שתהא הכרעה שיפוטית בעניין זה. במכלול נסיבות העניין, על כן, סבורתני כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על מחיקת התובענה.

שמאי שמונה על-ידי רשם ההוצאה לפועל העריך את הנכס בשווי של 2.7 מיליון ₪ ובתום ההליך שהתקיים לפניו קבע הרשם, כי העסקה תדווח בהתאם לסכום זה. בית משפט קמא דחה את ערעור המבקש על החלטת הרשם משמצא, כי "כלל הנסיבות מצביעות שיש להעדיף את גירסתו של המשיב ולקבוע כי הסכום שבסעיף 4 להסכם הפשרה משקף גם את שווי הנכס בגבעתיים וגם את החובות בסכום אחד כולל". במסגרת בקשת רשות העירעור שלפנינו טוען המבקש, כי כב' רשם ההוצאה לפועל נעדר סמכות עניינית להשלים ולפרש את הסכם הפשרה שקבל תוקף של פס"ד, לרבות שמיעת ראיות חיצוניות ומינוי שמאי מטעמו.

המשיב טוען, כי טענותיו של המבקש נבחנו על ידי שתי ערכאות קודמות – רשם ההוצאה לפועל ובית המשפט קמא, ואלו דחו את עמדתו.

הטעם לכך פשוט: עיון בהחלטת רשם ההוצאה לפועל מעלה, כי האחרון מעולם לא סבר כי בידיו סמכות לפרש פסק דין שהובא לביצועו ו"שותק" באשר לסכום בו תדווח העסקה, על דרך של שמיעת טענות באשר לאומד דעת הצדדים בעת החתימה ועל דרך של מינוי שמאי מטעמו שיאמוד את שווי הנכס.

נראה לי שדי באמירה זו כדי להביא לדחיית הבקשה, אך למעלה מן הדרוש נתייחס לנקודה נוספת, מרכזית לא פחות: מינוי השמאי על-ידי ראש ההוצאה לפועל לא נפל על המבקש כרעם ביום בהיר.

...

נראה לי שדי באמירה זו כדי להביא לדחיית הבקשה, אך למעלה מן הדרוש נתייחס לנקודה נוספת, מרכזית לא פחות: מינוי השמאי על-ידי ראש ההוצאה לפועל לא נפל על המבקש כרעם ביום בהיר.

הדברים בעלי משמעות לטעמנו משום שהמבקש שטוען, בין השאר, כי "מטעמי צדק" יש במקרה דנן מקום למתן רשות ערעור, לא מסביר כיצד התנהלות זו וניסיונו לאחוז את המקל בשני קצותיו עולה עם מילוי חובת תום הלב.

לנוכח כל האמור לעיל אנו מחליטים שלא ליתן למבקש רשות ערעור ולדחות את הבקשה.

בית המשפט המחוזי קבע כי מינוי השמאי על ידי ראש ההוצאה לפועל לא נפל על התובעים כרעם ביום בהיר, אלא שקדמה לו הסכמה אליה הגיעו הצדדים לפיה הצדדים יבקשו בהסכמה מינוי של כונס נכסים חצוני שיפעל לבצוע פסק הדין בהתאם להוראות פסק הדין.

מההליכים שנוהלו בפני ראש ההוצאה לפועל, בערעורים בבית משפט השלום, ובערעור לבית המשפט המחוזי, עולה כי התובעים מיצו את כל טענותיהם כנגד הנתבע בנוגע לפרשנות הסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין, והטענות נדונו והוכרעו אחת לאחת בפסקי הדין.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, ושמעתי את טענות הצדדים בדיון עולה כי במקרה דנן דין התביעה להידחות, מכמה טעמים: טענת התובעים בעניין ערך הנכס המופיע בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין הינה טענה של טעות בכדאיות העסקה, אשר איננה מהווה יסוד לביטול ההסכם, וזאת בהתאם לסעיף 14 [ד] לחוק החוזים.

על כן, קבע רשם ההוצאה לפועל כי הבקשה בטענת פרעתי, וגרסת התובעים במחלוקת נדחית.

התביעה נדחית בזה.