פרשנות פוליסת הביטוח התקנית בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח

על פי סעיף 17 לפרק ג' (תנאים כלליים) לפוליסת הביטוח, רשאים לנהוג ברכב מי שהם בעלי רשיון נהיגה תקף "או שהיו בעלי רשיון כאמור בתאריך כלשהוא במשך 24 החודשים שקדמו לנהיגה ברכב ולא נפסלו מלקבל או להחזיק רשיון כזה...". סעיף זה זהה לנוסח סעיף 16 לפוליסה התקנית המחייבת המופיעה בנספח לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) תשמ"ו – 1986.

משהתקנה אינה קיימת עוד ולא נקבעה הוראה חלופית בתקנות, שוב אין מדובר בנטל קל. יש לבחון את סבירותה והוגנותה של מיגבלת התקופה הקבועה בפוליסת הביטוח לאור כללי הפרשנות החלים על חוזה ביטוח מסוג זה, בשים לב גם לכלל האחידות הנידרש בין פרשנות הסכם הביטוח הנוכחי ופרשנות הסכמי ביטוח חובה לכסוי ניזקי גוף, בשים לב להנחה העובדתית לפיה פקיעת הרשיון למעלה משנתיים לפני ארוע התאונה נותרה עניין טכני ולא הגבירה את הסיכון התעבורתי-בטוחי ובהיעדר כל אינדיקאציה לחוסר תום לב מטעם התובעים.

...

יישום כללי הפרשנות על ענייננו מוביל למסקנה כי מגבלת השנתיים, בנוסחה הנוכחי, אשר אינו מבחין בין נהג שידע על פקיעת רשיונו או קיבל הודעה פורמלית על כך, לבין נהג תם לב, אינו סביר ואינו הוגן ואינו משרת אינטרס לגיטימי של חברת הביטוח.

" סיכום מן הטעמים המפורטים לעיל ובהתאם לעקרונות הפרשנות של חוזה הביטוח, מצאתי כי דין התביעה להתקבל ויש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את תגמולי הביטוח ביחס לנזקיהם המוכחים.

הנתבעת תשלם אפוא לתובעים סך 14,757 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התאונה (23.11.2016).

דיון והכרעה פוליסת ביטוח הרכב שרכשה התובעת אצל מגדל תחילה, ואצל כלל בהמשך, הנה פוליסת ביטוח תקנית בהתאם להוראות תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986 (להלן – התקנות).

באותו מקרה קבע בית המשפט העליון, כי פרשנות המשיבה משקפת את המשמעות הרגילה וההגיונית של הסעיף בפוליסת הביטוח, בעוד שפרשנות המערערת מעניקה לו משמעות חסרת היגיון, שמרחיבה את תכולתו והופכת אותו לעמום ולחסר גבולות.

...

דהיינו, האם הדרישה ל"פתאומיות" הינה אולטימטיבית כטענת הנתבעת או שגם נזק הנגרם כתוצאה מתהליך איטי ומתמשך יכול להיכלל בהגדרת "תאונה". במאמר מוסגר אציין, כי בסופו של דבר השופט ריבלין קבע, כי האירוע אינו נכנס בגדר "תאונה", כיוון שהנזק במקרה זה היה נזק כלכלי ולא נזק פיזי, אך קביעתו של השופט ריבלין לגבי השאלה הנדונה, יכולה בוודאי לשמש כתקדים בענייננו.

נוכח כל האמור לעיל – ההודעה לצד שלישי נדחית.

סיכום בסיכום כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת התביעה.

נוכח העובדה, כי ההודעה לצד שלישי נדחית – הרי שמגדל תשלם לכלל הוצאות בסכום של 5,000 ₪, וכן תשלם מגדל שכ"ט עו"ד כלל בסכום של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

סעיף 15 לפוליסה התקנית (הקבועה בתקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (תנאי חוזה ביטוח לרכב פרטי), התשמ"ו – 1986), קובע כדלקמן: "מבטח לא יהיה אחראי לתשלום כלשהוא בגין חבות בשל נזק לרכוש שבבעלות המבוטח או או נהג הרכב, או לרכוש הנמצא בפיקוחם או בשמירתם של המבוטח או נהג הרכב". עניינו של חריג זה נדון בברע (מחוזי חיפה) 149/06 חזן נ' הראל חברה לביטוח (7.5.2006) (עניין חזן).

אציין, כי התובעת לא חלקה על מעמדה של הנתבעת כמעין מבטחת, לא חלקה על ההנחה כי התובעת היא בגדר מבוטחת הנתבעת (מכוח הסכם הליסינג), ולא חלקה על תחולתה של הפוליסה התקנית ביחסים בין הצדדים, אלא טענה כי יש לפרש את הסייג לכסוי הבטוחי, הקבוע בסעיף 15 הנ"ל, בצמצום, ברוח הפסיקה שצוטטה לעיל, ולפיכך לקבוע כי אינו חל. מבחינה לשונית, לא יכול להיות ספק שהחריג אכן חל. בהנתן שמבוטחת הנתבעת היא התובעת עצמה, הרי שהמבוטחת תובעת פיצוי בגין נזק שניגרם לרכוש שבבעלותה.

...

לטענת הנתבעת, בנסיבות העניין יש לראותה כמבטחת, אך אירוע התאונה אינו מכוסה בכיסוי ביטוחי, וזאת מכוח סעיף 15 לפוליסה התקנית, המכונה "חריג בני ביתך". הנתבעת טענה, כי משעה שהרכב הנפגע הוא רכב שבבעלות התובעת (היא המבוטח), וביתר שאת משעה שהתאונה התרחשה בחצרי התובעת, הרי שהאירוע בא בגדרי החריג האמור ולפיכך אין להטיל על הנתבעת את האחריות לפיצוי בגינו ודין התביעה להידחות.

אינני סבורה כי ניתן לאמץ פרשנות כה מרחיקת לכת של הסעיף ומכל מקום, בענייננו, אני סבורה כי לא ניתן לטעון לקיומה של עמימות טקסטואלית, שעה שבהינתן כי מדובר בתביעה בגין נזק לרכוש שהוא בבעלות המבוטח, לשון הסעיף והתוצאה המשפטית המתחייבת ממנו הן ברורות.

ואולם, אני סבורה כי בהינתן הנסיבות שבהן התרחשה התאונה (דהיינו בחצרי התובעת בין שתיים מעובדותיה), אלמנט האקראיות מצטמצם, ומכל מקום, פרשנות הקובעת כי בנסיבות אלו אין תחולה לחריג הקבוע בסעיף 15, משמעותה הלכה למעשה ריקון החריג מכל תוכן ממשי.

לאור האמור אני סבורה כי יש לקבוע כי יש תחולה לחריג ולפיכך דין התביעה להידחות.

סוף דבר אני דוחה את התביעה.

הפוליסה הנדונה בעניינינו הנה פוליסת ביטוח תקנית שהוראותיה מוסדרות תחת תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לרכב פרטי), התשמ"ו-1986, עת סעיף 1 בפרק א' לפוליסה התקנית (המצויה בתוספת לתקנות), קובע: "1. מקרה הביטוח

ברם, הפוליסה דורשת רמה גבוהה יותר מגשמים חזקים ודומה כי בנקל יכול היה התובע להוכיח זאת מבלי צורך לבחון איזו מילה יוצאת מפיו, לו היה מציג חוות דעת המטאורולוגית או אישור מהמכון המטרולוגי בדבר תנאי מזג האויר נכון לאותו המקום באופן שגם אם לא מדובר בתאונה, עדיין המקרה היה מוכר כארוע בטוחי ובמצב דברים זה, גם אם הקלקול המכאני לא נגרם כתוצאה מהארוע הבטוחי, היה מקום לפרש לקולא כמצוות הפסיקה את הפוליסה עת הנזק היתרחש "במהלך" מקום בו הוכח הארוע הבטוחי.

...

בשולי הדברים יוער בהקשר זה של סתירות נטענות, כי גם העובדה שהתובע טוען כי בחוות הדעת מצוין רק ביקור אחד והמומחה מעיד כי ביקר 4-5 פעמים, אציין כי בחוות הדעת מצוין כי המומחה ביקר 6 פעמים (אם כי מצוין רק תאריך "בדיקה ראשונה" ביום 20.2) אין לה נפקות משאין מחלוקת שהמנוע פורק לפני הגעתו ואין חולק על הממצאים שראה והשאלה היא המסקנה מהן.

ליבי ליבי עם התובע נוכח נזק שנשא בעלות תיקונו אולם נוכח האמור לעיל, אין מנוס אלא לדחות את התביעה משהתובע לא הוכיח במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי כי קיים כיסוי ביטוחי לאירוע הנטען.

בנסיבות העניין, הגם שהתובע מכר את הרכב ולא ידוע האם גילם את ההוצאה במכירת הרכב אולם הכסף בכל מקרה יצא מכיסו והוא סבל מכך נזק ממון ומובנת תחושתו בדבר אחריות המבטחת והתביעה נדחית בשל אי עמידה ברף ההסתברותי, אני סבורה כי יש לקחת זאת בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות.

"מקרה הביטוח" מוגדר בסעיף 1 לפוליסה ביטוח תקנית, שהוראותיה מוסדרות בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לרכב פרטי), התשמ"ו – 1986 (להלן: "התקנות"), בזו הלשון: "מקרה הביטוח הוא אבדן או נזק שניגרם לרכב הנקוב במיפרט, לרבות האבזרים והמכלולים שבחבילה הבסיסית של דגם הרכב הקבועים במיפרט היבואן ושלא ניתן לרכוש רכב בלעדיהם, למזגן האויר שבו, למערכות בטיחות מתקדמות שהותקנו בו, לאמצעי המיגון שהותקנו בו לפי דרישת המבטח, לאבזרים הנמצאים בו מכוח דין או לאבזרים הצמודים אליו שנקובים במיפרט (להלן – הרכב), כתוצאה מאחד הסיכונים המפורטים להלן, ובילבד שהמבוטח לא ויתר על כסויים אלה, כולם או חלקם, בדרך האמורה בסעיף 1(ב);

הכלל שנקבע בהלכה הפסוקה הוא, כי יש לפרש את הפוליסה על-פי המשמעות המילולית הרגילה, הפשוטה וההגיונית של מילותיה, ותוך עמידה במכלול תניותיה כשלמות אחת (ראו למשל: ע"א 453/11 מ.ש מוצרי אלומיניום בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (21.8.2013)).

...

למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר שדן במשמעות הלשונית של המונח "תאונה", ובכגון דא, ראוי להביא דברים כלשונם: "תאונה הינה אירוע בלתי מתוכנן, בלתי צפוי, ישיר, המתרחש בפתאומיות במקום מוגדר. ישנם אפוא ארבעה תנאים החייבים להתקיים על מנת שהאירוע נשוא התביעה דנן יחשב כתאונה, ואני סבורה כי אכן כולם מתקיימים במקרה דנן. במקרה דנן התדלוק השגוי היה: בלתי מתוכנן, בלתי צפוי, ישיר ופתאומי." סבורני, כי אותם ארבעה תנאים, המתקיימים לעמדת בית המשפט בעניין אלבז הנ"ל, מתקיימים אף בעניינו.

סוף דבר על יסוד החומר המונח לפניי, לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בראיות ובכל אשר הובא לפניי, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלבנטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי הרכב ניזוק עקב תדלוק בסולר במקום בבנזין, וכי מדובר במקרה ביטוח המכוסה בפוליסה, אותה רכש התובע מהנתבעת.

משהגעתי לכלל מסקנה כאמור, אני מקבל התביעה - אם כי לא במלואה - ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן: סך של – 32,366 ₪ בגין הנזק, בניכוי השתתפות עצמית, ככל ובשיעור שזו קיימת.