פרשנות סעיף 71(ד) לחוק המעצרים

באשר ליתר טענותיו של המערער – לא מצאתי כאמור כי טענות אלו מעוררות שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור בגילגול שלישי, ועל כן אציע לחברי ולחברתי לדחות את בקשת רשות העירעור ביחס לסוגיות הנ"ל. אחרי הדברים האלה בעקבות קריאת חוות דעת חבריי מוצא אני להעיר: לשיטתי החלת הוראות סעיף 24 לחוק המעצרים, בשינויים המחויבים, על כל מבצע עיכוב (לרבות אדם פרטי העושה שימוש בסמכות זו מכוח סעיף 75 לחוק המעצרים), במצוות סעיף 72(א) לחוק המעצרים – באה להגן על זכויות המעוכב, ולכן יש לפרשה על פי תכלית זו. מכאן שבניגוד להשקפת חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, הסבורה כי עובד ציבור המפעיל סמכות המגבילה את חירותו של אדם חייב להסביר לאותו אדם מי הוא ומדוע הוא עושה כן – מכח חובת ההגינות הכללית המוטלת עליו (אליה הצטרף בנקודה זו חברי, השופט ע' פוגלמן), אני אוחז בדיעה שעובד הציבור מחויב לנהוג כך מכח הסמיכה סטאטוטורית מפורשת (במקרה שלנו – סעיף 72(א) לחוק המעצרים).

כך, החוק מקנה לשוטר שמבצע עיכוב סמכות חפוש – בין ברכב (סעיף 71 לחוק המעצרים), ובין על גופו של אדם (סעיף 72א לחוק המעצרים).

...

המשנה לנשיאה ח' מלצר: בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים: י' גריל [אב"ד], כ' סעב ו-ש' ברלינר), ב-ע"פ 60910-02-15, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ע' קוטון), ב-ת"פ 53685-11-12.

טענות הצדדים לטענת המבקש, דין הבקשה לרשות ערעור – להתקבל, וזאת ממספר טעמים מרכזיים: ראשית, המבקש טוען כי מתעוררת כאן שאלה עקרונית באשר לבחינת קיומו של חשד סביר, הנחוץ לביצוע עיכוב – והיא האם ניתן לבחון קיום של חשד סביר על בסיס של עדות מפי השמועה.

בסופו של דבר, לאחר שנלקח לתחנת משטרה, הוא אף מסכים, בתנאים שהסכמה לא יפה להם, להתפשט על מנת שיתבצע חיפוש בגופו.

סוף דבר לא אוכל לסיים מבלי לחזור להיבטים העקרוניים שבהם פתחתי בנוגע להפעלתה של סמכות העיכוב על-ידי בעלי תפקידים.

כפי שציינה חברתי בפסקה 15 לפסק דינה, "הקניית סמכויות אכיפה לפקחים הפועלים מטעם רשויות מקומיות היא במידה רבה סוג של הפרטה של סמכות שלטונית, לפחות במובן של ביזור האחריות לאכיפה". אני סבור כי הדברים יפים במידה רבה יותר להקניית סמכות אכיפה לפרט.

דיון והכרעה: בחוק שיחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 "גזר דין" – לרבות החלטה שבעקבותיה הופסקה עבודת שירות לפי סעיף 51י לחוק העונשין, החלטה להפקיע מבחן לפי סעיף 16 או 17 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, והחלטה לבטל צו שירות לפי סעיף 71ד לחוק העונשין.

עצם העובדה כי בעת שנגזר דינו של המבקש בת.פ. 5006/06 הוא היה עצור עד תום ההליכים נגדו באותו התיק, אינה מעלה או מורידה לעניין זה. אם תיתקבל הפרשנות שאותה מציע המבקש, הרי שהוא "יהנה" הן מקיזוז תקופת המעצר מן המאסר שנגזר עליו והן מקיזוז תקופת המאסר שהופקעה, ותוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת.

...

. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בהחלטתו של בית המשפט קמא ובתגובת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

משלא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת המשיב, הנני דוחה את העתירה.

לטענתה, הנאשם לא רק שלא ניצל את ההזדמנויות הרבות מיספור שניתנו לו ע"י ביהמ"ש להשתקם, אלא שראה בתקופת שיחרורו מהמעצר היזדמנות להעמקת אחיזתו בעולם הסמים, ובצוותא עם שותפיו לפשע רקם עסקת סם מתוחכמת ומסובכת של ייבוא 2.1 ק"ג קוקאין מאקוודור.

פסק הדין בפרשת פאוזת הנ"ל ניתן על רקע נוסחו הקודם של סעיף 71ד לחוק העונשין, אשר קבע : "לא מילא הנדון אחר צו השרות, רשאי בית המשפט לבטל את הצוו ולגזור עליו עונש אחר על העבירה המקורית, ואם לא הרשיעו - רשאי הוא להרשיעו ולגזור עליו עונש על אותה עבירה". השאלה שהונחה אז לפתחו של ביהמ"ש נסבה סביב פרשנותו הראויה של הסעיף, כאשר גדר הספיקות היתמקד בשאלת תחולתו של הסעיף על 'של"צ טהור' (של"צ כעונש יחיד).

...

לא זו אף זו, ביום 23/04/13 הגיש שירות המבחן בקשה להארכת צו השל"צ ולשינוי תכנית השל"צ, בה ציין, כי הנאשם ביצע כחמש שעות שירות לתועלת הציבור בלבד (מתוך 200 השעות שנפסקו לו) בשל חובות כלכליים גדולים אליהם נקלע בגינם נאלץ להשקיע זמנו "בתעסוקה מאומצת, לעתים עד כדי מצב של ויתור על שעות שינה". בהחלטתי מיום 25/04/13 קבעתי, כי עצם הצורך בפניה זו של שירות המבחן להארכת הצו מעידה על זלזולו של הנאשם בצו השירות שהוטל עליו, וכי אין בידי לקבל ההנמקה העומדת בבסיסה של הבקשה.

המסקנה ההכרחית העולה מן האמור היא כי הנאשם היתל למעשה בביהמ"ש, וכי כל הצהרותיו בדבר רצונו להשתקם ולצאת ממעגל העבריינות והסמים לא היו אלא מן הפה ולחוץ.

לאור מכלול השקולים ועל סמך כל האמור לעיל, הריני קובעת כי במקום צו השירות, ירצה הנאשם מאסר בפועל של 5 חודשים זאת במצטבר לעונש המאסר שהוא מרצה כיום.

ראוי לציין כי כאשר קיימת הוראת חוק ספציפית (סעיף 71(א) לחוק המעצרים) והוראת חוק כללית (סעיף 26(א) לפקודה), ההוראה הספציפית גוברת על ההוראה הכללית, גם אם ההוראה הכללית היא המאוחרת בזמן – ראו אהרן ברק פרשנות במשפט: "תורת הפרשנות הכללית" כרך א 551 (1992); כן ראו ע"פ 946/04 מדינת ישראל נ' עובד, פ"ד נח(6) 951 (2004), שם נקבע כי: "הכלל הפרשני הוא כי הוראה ספציפית גוברת על הוראה כללית" (שם, בעמ' 959).

(ג) אין עורכים חפוש בגופו של חשוד אלא לאחר שנתבקשה הסכמתו לכך ולאחר שנימסר לו כי ניתן לעשות שימוש בנתוני הזיהוי שיופקו ממה שניטל בחיפוש גם לצורך הכללתם במאגר בכפוף להוראות חוק זה, או לצורך השוואתם לנתוני הזיהוי שבמאגר כאמור בסעיף 11יד. (ד) חפוש בגופו של חשוד ייערך בדרך ובמקום שיבטיחו שמירה מרבית על כבוד האדם, על פרטיותו ועל בריאותו, ובמידה המועטה האפשרית של פגיעה, אי נוחות וכאב".

...

קיימת דרך נוספת המובילה לאותה המסקנה.

זו ההבחנה עליה עמד ביהמ"ש העליון בשאלת הסמכות, ואני סבור כי בהיעדר הוראת חוק מפורשת שמחילה נוהל זה או אחר על חיפוש ברכב נכון להחיל, ולו על דרך ההיקש, הלכה זו גם באשר לנוהל החיפוש ברכב, דבר שמתיישב גם עם הצעת החוק.

עוד נימוק שמוביל לאותה המסקנה.

בא-כוח הנאשם, עו"ד יצחק בם, עתר אף הוא לכבד את הסדר הטיעון נוכח רוחבה הפרשני של עבירת הפרעה לשוטר ובקש שהתנאי שיוטל על הנאשם יהיה מידתי.

הנאשם צבר לחובתו שתי הרשעות קודמות, שתיהן ממין העניין בעבירות של הפרת הוראה חוקית (הרשעה משנת 2016) ושימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר לצד העלבת עובד ציבור (הרשעה משנת 2013).

בהתאם לאמור בסעיף 71א(ה) לחוק העונשין, הנאשם מוזהר בזאת שעליו למלא אחר הוראות צו השל"צ שאם לא כן, יהיה צפוי לתוצאות האמורות בסעיף 71ד לחוק העונשין, קרי, בית המשפט יהיה רשאי לבטל הצוו ולהטיל עליו עונש אחר במקומו.

...

בהמשך לכך, בחנתי את נימוקי הסדר הטיעון ואת העונש המוצע בו, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים בהקשר זה, מצאתי שהסדר הטיעון סביר, מבוסס על שיקולים ראויים ומקיים את נוסחת האיזון דלעיל ועל כן החלטתי לאמצו.

סוף דבר לאחר שנתתי דעתי לנסיבות כולן, החלטתי לגזור על הנאשם את העונשים כדלקמן: מאסר בן חודשיים שאותו לא יישא הנאשם אלא אם יעבור בתוך שלוש שנים מהיום עבירת אלימות ויורשע בה בתוך התקופה או לאחריה.