סוף דבר, נראה לי כי הפרשנות הראויה של סעיף 52(ג) לחוק העונשין מביאה לתוצאה כי תקופת התנאי שנגזרה על המערער במשפט הראשון מתחילה עם מתן גזר-הדין על-ידי בית-משפט השלום, דהיינו בתאריך 10.1.1990.
...
לעניין זה, אפנה לדברים הבאים, כפי שנאמרו ברע"פ 3878/05 יעקב בנגוזי נ' מ"י, (פורסם באתר נבו):
"העבירה אותה עבר המבקש היא חמורה ויש לבטא את חומרתה בענישה מרתיעה. נהיגה בכבישי הארץ בזמן פסילת רשיון טומנת בחובה סיכונים רבים לבטחונם של נוסעים ברכב והולכי רגל. יתר על כן, ולא פחות מכך, היא משקפת התייחסות של ביזוי החוק וצווי בית המשפט. עניינו של המבקש חמור פי כמה, נוכח העובדה שנהיגתו במצב של פסילת רשיונו נעשתה בעת שהיה תלוי נגדו מאסר על תנאי של 12 חודשים בגין עבירה קודמת של נהיגה בזמן פסילת רשיון. בנסיבות אלה, אין צורך בחיזוק נוסף למסקנה המתבקשת כי מדובר בנאשם המזלזל זלזול עמוק בחוק, בצווי בית המשפט, ובחובתו הבסיסית לקיים את הכללים שהחברה קבעה להבטחת חייהם ושלומם של בני הציבור".
כמו כן, ברע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו-לבן נקבע לעניין חומרת העבירה של נהיגה בזמן פסילה והסיכון הגלום בה כדלהלן:
"נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה. בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור - נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זלזול בצווים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב... ".
לאחרונה קבע בית המשפט העליון ברע"פ 5635/19 ליאור יעקובוב נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 4.9.19 [פורסם בנבו]): "אין להקל ראש במעשיו של המבקש אשר נהג ברכבו חרף פסילת רישיונו ובעוד עונשי מאסר מותנים תלויים ועומדים נגדו, תוך התרסה נגד רשויות החוק והפגנת זלזול בהחלטות בית המשפט. לכך מצטרפת חומרתה הרבה של נהיגה ללא תעודת ביטוח בת-תוקף, העלולה לעורר קשיים במימוש הפיצויים במקרה של תאונת דרכים (וראו רע"פ 1483/19 ליפשיץ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.3.2019); רע"פ 665/11 אבו עמאר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (24.1.2011)).
"
לאור האמור, אני קובע כי התנאי בן 10 החודשים אותו עותרת המאשימה להפעיל תם עובר לחודש ספטמבר 2017 לכל המאוחר, ואיננו בר הפעלה בתיק זה.
לפיכך, מתחם העונש ההולם לעבירה של נהיגה בזמן פסילה, בנסיבות התואמות לענייננו, כפי שנקבע בפסיקה נע בין מאסר של 6 חודשים ועד 18 חודשי מאסר בפועל.
על כן, אני קובע כי מתחם הענישה נע בין 6 חודשי מאסר בפועל אשר יכול ויבוצעו בעבודות שירות ועד 20 חודשי מאסר בפועל, לצד פסילה לתקופה שבין 15 חודשים לבין 40 חודשים.
על אף שבענייננו, מאסר בפועל איננו זר לנאשם אשר כבר נשא בעונשי מאסר וחרף זאת לא נרתע מלבצע עבירות ומלהסתכן בנשיאת מאסרים נוספים, שוכנעתי ששליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח יש ותשיב את הנאשם לאחור ותבטל את דרך השיקום בה הלך עד כה. קראתי בעיון את התסקיר ואת הרצון שמגלה הנאשם לערוך שינוי באורחות חייו בגיבוי אמו לרבות העברת חייהם לאוקראינה וכן שמעתי את הנאשם ואמו והשתכנעתי מכנות דבריהם ואולם, בכך אין די כדי לפטור את הנאשם מעונש ולקבוע כי עונשו יתמצה בפסילה ובענישה צופה פני עתיד.
