בית המשפט המחוזי פסק, כי "... העקרונות אשר הביאו לפרשנות סעיף 11 לחוק העונשין על ידי בית המשפט העליון בנסיבות שעמדו בפניו בענין הלכת סויסה, השונות חלקית מבעניננו, ישימים ותקפים גם בעניננו, ומביאים הם לתוצאה פרשנית לפיה יש לנכות ימי מעצר גם אם במקביל רוצה בהם מאסר" (פסקה 9 לפסק הדין).
סעיף 45(ב) לחוק העונשין – כותרתו "מאסר חופף" – זו לשונו:
"מי שנדון למאסר ולפני שנשא כל עונשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את עונשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר".
בהקש שבקש בית המשפט המחוזי לעשות כרוכים כמה וכמה תנאים: "אם נפליג אל עבר סיטואציה בה המאסרים שהוטלו על העותר בגין תיקיו בארגנטינה, היו מוטלים עליו בישראל, הרי שבהעדר הוראה אחרת של בית המשפט, הוא היה נושא את העונש הארוך מבין השניים. בסיטואציה זו, אם עונשי המאסר אשר הוטלו בארגנטינה היו מוטלים על העותר בישראל, בזמן שמרצה הוא עונש אחר, אזי בהעדר הוראה אחרת של בית המשפט, היה הוא מרצה את התקופה הארוכה. מצב הדברים בו העונש הוטל בחו"ל על ידי ערכאת מדינה אחרת, לא איפשר ריצוי רק של הארוך מבין השניים. אי הבאה בחישוב של פרק זמן בו במקביל למעצר בגין הסגרה רוצה בדיעבד מאסר, משמעותו כי לא נאפשר לנאשם מימוש אפשרות אשר היתה יכולה לקום לו אילו היה נדון על העבירות האחרות בישראל ולמעשה מצבו מורע אל מול מי שנידון בישראל" (פסקה 13).
...
אין בידי לקבל את עמדת בית המשפט המחוזי לפיה ראוי לעשות את ההיקש הנ"ל כדי שמצבו של בן איבגי לא יוּרע ביחס למצב המשפטי שהיה חל עליו אילו ביצע את העבירות הנוספות בישראל, ולא בארגנטינה, והיה נשפט כאן על ביצוען.
נחה דעתנו מהסברו של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה לפיו דרישת הרשויות הארגנטינאיות באשר לזהות נושא המשרה המתחייב לפניהן היא שהצריכה את הוצאת מכתב היועץ המשפטי לממשלה, בד בבד עם מכתבו של שר המשפטים.
סוף דבר
שורת הדין מחייבת ניכוי ימי המעצר שבו היה נתון בן איבגי בארגנטינה לצורך הליך הסגרתו לישראל מתקופת מאסרו כאן;
אין הצדקה לניכוי ימי המעצר המקביל, אותן תקופות שבהן היה בן איבגי נתון במעצר לצורך הליך הסגרתו לישראל, במקביל למעצר או למאסר במסגרת התיקים הארגנטינאיים.
