פרשנות סעיף 25 לפקודת ביטוח רכב מנועי (סכוני צד שלישי)

בדברי ההסבר להצעת החוק בה הוצע סעיף 12א לנוסח הפקודה הקודם, נכתב: "הוראה חדשה זו, מטרתה למנוע תקלה שבית-המשפט העליון הצביע עליה בע"א 129-132/56, פד"י י"ב, 40. ההצעה הולכת בעקבות אחת ההמלצות של השופט חשין ז"ל באותו פסק דין..." (ראו הצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח כלי רכב מנועי (סכוני צד שלישי), התשכ"ה-1965, ה"ח התשכ"ה 130, 137).

באותו פסק דין, הפנה השופט גינת לביקורתו של המלומד ש' ולר: "סוגייה קרובה לנושא המחאת הזכות מתעוררת כשהמבוטח מעביר את הנכס המבוטח לאדם אחר וזה תובע תגמולי ביטוח מכוחה של הפוליסה. כאן אין מדובר בהמחאה אלא בהעברה של חוזה הביטוח מהמבוטח לאדם אחר. הבעיה הטיפוסית מתעוררת כשהבעלים החדש של הנכס טוען שהוא זכאי לתגמולים בגין נזק שניגרם לנכס, על אף שהבעלים הקודם (המבוטח) הוא שכרת את החוזה. בפסיקה שקדמה לחקיקת החוק קבע בית המשפט, ברוח הלכה אנגלית, שזכויות המבוטח מכוח החוזה הן אישיות ולכן בלתי-ניתנות להעברה [ולר מפנה כאן לענין זייברט ולענין אפרת –ד"ק]. ספק אם הלכה זו מוצדקת; למעשה, בכמה פסקי דין שניתנו לאחר חקיקת חוק חוזה הביטוח ניבעו בה סדקים רחבים. הכלל הראוי הוא שהעברת הנכס המבוטח אינה שוללת 'אוטומאטית' את זכותו של הנעבר לתגמולי ביטוח אלא אם כן מוכיחה המבטחת שהייתה נמנעת, מנימוקים סבירים, מלבטח את הבעלים החדש. שאלת המפתח היא האם שינוי הבעלות בנכס גרר החמרה של הסיכון: אם התשובה היא שלילית, אין לאפשר למבטחת להמנע מתשלום תגמולי ביטוח. ניתן לבסס מסקנה זו על היקש מסעיף 13 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] הקובעת הסדר דומה" (שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 87-88 (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי בעריכת א' זמיר, א"מ ראבילו, ג' שלו) 2005).

...

המסקנה, נוכח נוסח הפוליסה הנבחן בענייננו, היא שהעברת בעלות ברכב המבוטח אינה מביאה לפקיעה אוטומטית של פוליסת הביטוח; על מנת שתבוטל נוכח מכירת הרכב, על הנתבעת לנקוט בפעולה של ביטולה.

סיכום התוצאה היא, שאמנם פוליסת הביטוח לא בוטלה עקב מכר הרכב, אולם לא קם חיוב למבוטח, ומכאן שלא קמה חובת השיפוי של המבטח (או עילה של התובעת, היא הניזוק, נגד המבטח על בסיס החובה האמורה בהתאם לסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח).

לאור האמור, הנני מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 25,000 ₪, וכן, הוצאות בסך של 3000 ש"ח. הנתבע 2 ישלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך של 3000 ₪, והתובעת תשלם לנתבעת 3 שכר טרחת עורך דין בסך של 3000 ₪.

בעקבות זאת, תוקנה פקודת כלי רכב של מנוע (סכוני צד שלישי), 1947 שעמדה אז בתוקף, וכיום, ככל שהדבר נוגע לתגמולי ביטוח המשולמים עפ"י ביטוח שיש חובה לעשותו לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל -1970, מוסדר הדבר בסעיף 13 לפקודה הנ"ל (ראו גם: ע"א 372/77 פרל אינשורנס קומפני לימיטד נגד רפאל קנטי, פ"ד ל"ג (3) 38, עמ' 48).

עיון בסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי מעלה כי חובת הביטוח ואיסור השמוש ללא פוליסת ביטוח חובה תקפה, חלה על השמוש ברכב מנועי, כאשר בעיניין זה מפנה הפקודה הנ"ל לסעיף ההגדרות (סעיף 1), שם נקבע כי את המונח "רכב מנועי" יש לפרש כמשמעותו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ח- 1975.

...

יחד עם זאת, מאחר ונקבעה נכות צמיתה נראה לי כי יש מקום לפסוק לתובע בגין הפסד שכר חלקי בעבר, על דרך האומדנה, סך של 12,500 ₪.

אני מחליט לפסוק לתובע פיצוי בסכום גלובלי ע"ס 10,000 ₪.

סוף דבר אני פוסק כדלקמן: אני מקבל את התביעה נגד הנתבעת מס' 2 ומחייב אותה לשלם לתובע את הסך 149,800 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ. אני מחייב את הנתבעת מס' 2 לשלם לתובע החזר אגרת משפט ששולמה.

כתב האישום השני מייחס לנאשם עבירות מיום 26.2.17 של נהיגה בפסילה בנגוד לסעיף 67 לפקודה, נהיגה ללא רישיון מעולם בנגוד לסעיף 10א לפקודה, מסירת פרטים כוזבים לשוטרים בנגוד לסעיף 22 לפקודת ביטוח כלי רכב של מנוע (סכוני צד שלישי) 1947 נוסח חדש תש"ל – 1970, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו בנגוד לסעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז -1977, נהיגה כשרישיון הרכב פקע מעל 6 חודשים בנגוד לסעיף 2 לפקודה ונהיגה ללא ביטוח בנגוד לסעיף 2א לפקודת רכב מנועי, התש"ל – 1970.

לטענתו שירות המבחן טעה בפרשנות שנתן להתנהלות הנאשם וכי יש לו מוטיבציה להשתקם העולה מהעובדה שמאז מעצרו לא בצע עבירה דומה לזו שבה הורשע ולא הפר את תנאי שיחרורו.

...

בעפ"ג (מרכז) 36074-01-12 כהן נ' מדינת ישראל, מיום 28.2.12, נדחה ערעורו של נאשם שהורשע בעבירות של התחזות לאחר, שימוש ברישיון נהיגה מזויף, נהיגה ללא רישיון, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

זאת תורת הגישה האינדיווידואלית בתורת הענישה, המקובלת עלינו כקו מנחה בסוגיה קשה וסבוכה זו של הענישה ומטרותיה, ואין אנו רשאים ל"הקל" על עצמנו ולהחמיר עם הנאשם, מתוך הסתמכות על הנימוק והחשש שמא הקלה במקרה מסוים הראוי לכך תשמש תקדים למקרים אחרים שאינם ראויים לכך.

אני מורה על הפעלת עונש המאסר למשך 7 חודשים כפי שנפסק על תנאי בבית משפט לתעבורה בירושלים בתיק 8353-01-16 מיום 28.9.16, 3 חודשים במצטבר ו- 4 חודשים בחופף.

"כלל" מודה שהיא הוציאה את הפוליסה האמורה, אך טוענת לקיום חריגים המסירים את הכסוי הבטוחי במקרה זה. החריג האחד קבוע בסעיף 2(א) לז'קט הפוליסה שעניינו ב"חבות שחובה לבטחה על-פי כל דין בגין כלי-רכב מנועי ו/או חבות כלשהי שבוטחה בביטח חובה, לרבות גופים ומוסדות הפטורים מחובת ביטוח עפ"י פקודת ביטוח רכב מנועי", ואילו החריג השני עליו מסתמכת "כלל" מעוגן בסעיף 3(ב) לז'קט המדבר על "אחריותו המקצועית של המבוטח ו/או כל איש שבשרותו בשל שרותי ייעוץ ו/או תיכנון ו/או פקוח, שניתנו על ידו לצד ג' במסגרת מקצועו ו/או עסוקו של המבוטח וכן אחריותו המקצועית בשל שירותים רפואיים ופרה-רפואיים כלשהם (למעט אחריותו של המבוטח, היה ואינו ספק של שירותים רפואיים, הנובעת מטיפול רפואי שניתן ו/או הוזמן על-ידו או באמצעותו, המהוה עזרה ראשונה בעת חירום". תחילה, ראוי להזכיר כי על פי כללי הפרשנות המרכזיים בתחום הביטוח, יש לפרש חריג לכסוי הבטוחי על דרך הצמצום [ראו חיבורו של י' אליאס, דיני ביטוח (תשע"ו-2016), בעמ' 102, וכן בעמ' 683].

כלל זה נגזר מכלל פרשני נוסף של "פרשנות כנגד המנסח", אשר כיום מעוגן בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

במקרים כאלה "קו הגבול בין פוליסה לביטוח אחריות מקצועית לבין פוליסה "רגילה" לביטוח מפני סכוני צד שלישי, המסייגת בדרך כלל חבות שמקורה באחריות מקצועית, הוא ברור למדי .

...

בנוסף, אני מחייב את הנתבעות הנ"ל, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של- 208,500 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של – 30,000 ₪ (בשים לב לחוות דעת המומחים שהוגשו בתיק מטעם התובעים).

אני מקבל את ההודעה לצד שלישי ומחייב את חברת הביטוח "כלל" לשפות את הנתבעת מס' 2 בגין הסכום בו חויבה כלפי התובעים בניכוי דמי ההשתתפות העצמית הקבועים בפוליסה (סך של- 32,500 ₪ כקבוע בעמ' 2 רישא לרשימת הפוליסה ובצירוף הפרשי הצמדה כקבוע בסעיף 11(א) שבעמוד 9 לז'קט הפוליסה).

אני מחייב את הצד השלישי לשלם לנתבעת מס' 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 10,000 ₪.

כך, בדברי ההסבר להצעת החוק, שהובילה לקביעת הוראת סעיף 24 לפקודה בנוסחה הנוכחי, צוין מפורשות כי "מטרת התיקון המוצע היא להרחיב את זכויותיו של הנפגע כלפי חברות הביטוח", וזאת "בלי להיתחשב בסיבת הביטול" של הפוליסה (דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת ביטוח רכב מנועי (סכוני צד שלישי), התשל"ב-1972 (ה"ח 1009, 401-400)).

בעניינינו, המערערת טוענת, כאמור, כי יש לפרש בצמצום רב יותר את המונח "ניזוק" בהוראת ההשהיה, כך שלא יכלול נפגע צד ג' שנהג ברכבו ללא ביטוח חובה כדין, כדוגמת המשיב שלפנינו.

...

ויודגש: אין בידי לקבל את טענת המערערת, שלפיה דחיית פרשנותה הנדונה תספק תמריץ שלילי לנהגים לעמוד בחובת הביטוח המוטלת עליהם.

ולסיכום נקודה זו, אף בענייננו יפים דברי המשנה לנשיאה א' ריבלין בעניין אלנסארה: "אם בוחנים את מצבו של מי שתובע במסגרת פקודת הנזיקין, קודם מעשה, הרי שעומדים בפניו מכשולים שאינם ניצבים בפני התובע על פי חוק הפיצויים. 'המקל' שחובטים בו, בשל שהפר את חובת הביטוח, כבד דיו, עד שאין לחבוט בו ב'מקל נוסף'" (שם, פס' 18).

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור.