לשון סעיף 221 לחוק התיכנון והבנייה תשכ"ה-1965 לאחר תיקון 116, הנה כדלקמן:
"(א) ראה מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס הועדה, על-יסוד תצהיר שהגיש לו מפקח כאמור בסעיף קטן (ב), כי בוצעה עבודה אסורה, רשאי הוא לצוות בכתב על הריסת העבודה האסורה (בפרק זה - צו הריסה מינהלי), ובילבד שבמועד הגשת התצהיר לא הסתיימה העבודה האסורה או שלא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהסתיימה, ולעניין עבודה אסורה לגבי בית מגורים - בית המגורים לא אוכלס או שלא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שאוכלס; צו הריסה מינהלי יכול שיכלול גם הוראות בדבר הפסקת שימוש אסור..."
בהשוואה לנוסח זה, הרי הוראות סעיף 238 א לחוק התיכנון והבנייה כנוסחו לפני תיקון 116, היו כדלקמן:
"הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, או הוחל בהקמתו של בנין כאמור, רשאי יושב ראש הוועדה המקומית לצוות בכתב שהבנין, או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהקמתו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק או יסולק, ובילבד שהוגש לו תצהיר חתום ביד מהנדס הוועדה המקומית או מהנדס הרשות המקומית או מהנדס אחר או אדריכל, שאחד מהם הסמיכו לכך, המציין כי -
כאשר המדובר במקרה שבו ניתן צו מינהלי להפסקת עבודה, והעבודה האסורה נמשכה לאחר שהומצא הצוו המינהלי להפסקת העבודה, ניתן להוציא צו להריסת תוספת הבניה, אולם הוצאת צו כזה תחומה בזמן ובלשון סעיף 217(א) לחוק התיכנון והבניה:
"ובילבד שלא חלפה שנה מיום מתן הצוו המינהלי להפסקת עבודה".
דהיינו, תוספת בניה שבוצעה לאחר צו הפסקת עבודה ניתן להוציא לגביה צו רק בתוך תחום של שנה מהיום שבו הוצא הצוו המינהלי להפסקת עבודה.
הפסיקה מתייחסת לכך שתוספת בניה שבוצעה על-גבי בניה ישנה, מצדיקה הוצאת צו הריסה מינהלי גם על הבניה הישנה, ובלשונו של כב' השופט ג'השאן בעיניין אבו אל-היג'א:
"בהתאם לאמור, פרשנות תכליתית של הוראות סעיף 221 לחוק מובילה למסקנה כי עבודה מסתיימת, לצורך הוראות הסעיף, אם הושלמה במלואה ולא התווספה לה כל עבודת בניה בששת החודשים שקדמו להוצאת הצוו. מקום שהמערער בונה ביניין שהוא "חטיבה אחת" שלא ניתן לחלקה, הוא בונה את המבנה בשלבים, אין כל היגיון לפרשנות שלפיה חלקים בבניה שבוצעו בתקופה שקדמה להוצאת הצוו בשישה חודשים יהיו חסינים מפני הוצאת צו הריסה, לו יוכח כי שלב נוסף התווסף לפני חלוף שישה חודשים מיום מתן הצוו.
...
בנסיבות העניין, ולאחר בחינת כל ההשתלשלות העובדתית, לא שוכנעתי כי לא התקיימו הדרישות למתן הצו, או כי נפל בצו ההריסה השני פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו.
ב"כ המערער עשה כל שביכולתו, וטען טענות משפטיות שראוי היה לשוקלן, אולם בבחינת התשתית העובדתית, כפי שעלתה מהחומר שעמד לנגד עיני בית-משפט קמא, כמו גם הרציונל הטמון בהוראות חוק התכנון והבניה כנוסחו לאחר תיקון 116, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, וכי אין עילה לביטול צו ההריסה המנהלי השני שהוצא כדין.
על האמור לעיל יש להוסיף כי המערער לא הצביע על-כך שקיים היתר בניה, שהינו בהישג יד, כמשמעות מונח זה בפסיקה, והחלטת בית-משפט קמא בעניין מקובלת עלי.
