שנית, הפנה בית המשפט את העניין לסעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982, המאפשר לשופט אחר להמשיך במקום קודמו, גם במהלך גביית הראיות: "עינינו הרואות כי אף במשפט הפלילי – דיני נפשות, שנושא מהימנות עדים חשוב בו, אולי מקל וחומר – אפשרי המשך שמיעה בלא חזרה לעדויות קודמות ; ואילו כל עוד לא הוחל בגביית ראיות – דבר שאפשר לקרבו בהקש מסויים לסיטואציה המאוחרת יותר של ערעור – אין מניעה לחילופי שופטים" (פסקה 4).
בהנתן כל זאת, להשקפתי, העובדה שחוק התיכנון והבניה ותקנות סדרי הדין בועדת ערר שותקים בנושא החלפת חברי המותב, אין פירושה כי ניתן להחליף את חברי וועדת הערר ללא קיום כללי הצדק הטבעי, דהיינו מבלי שבעלי הדין מיודעים על כך טרם מתן פסק הדין ומתאפשר להם לטעון בפני חברי המותב המחליפים.
...
ממילא, בהעדר הוכחה כי המערערת ובאי כוחה ידעו על ההחלפה של חלק מחברי ההרכב, נדחית טענה זו של המשיבים.
נוכח האמור, שוכנעתי כי נפל פגם יסודי בכך שוועדת הערר לא נתנה הזדמנות לצדדים לטעון בעניין החלפת ההרכב טרם מתן פסק הדין.
לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלבנטיים, נוכח אי מתן זכות טיעון טרם החלפת ההרכב ברובו, אי היידוע בהחלפה אלא בעת פסק הדין, נוכח הפגיעה הקשה בזכות הטיעון בעל פה לגוף העניין בפני חברי ההרכב שהוחלפו טרם פסק הדין ומתן פסק דין שניתן למעשה בחוסר סמכות כאמור בעניין רון לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי תוצאת הפגם ראוי שתהא ביטול פסק הדין והשבת הדיון לפני ועדת ערר לשמיעת הערר מחדש, על סמך כתבי הטענות שהוגשו, לאחר שיקויים דיון לצורך טיעון בעל פה.
אמנם, תוצאה זו תגרום להתארכות ההליך במידת מה ואף תפגע באינטרס ההסתמכות של המשיבים על פסק הדין, אך אינטרס זה נסוג בנסיבות העניין, נוכח הפגם החמור שאירע בהליך היורד לשורש סמכות וועדת הערר.
