פרשנות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים

" בית הדין הארצי לעבודה פירש את הוראות סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים, כמו גם את צו 1966 שהוצא מכוחו, בציינו בעיניין ביליג[footnoteRef:7], כדלקמן: [7: ע"ע (ארצי) 458/03 ביליג – נשי אמי"ת-רשת מוסדות חינוך בישראל, ניתן ביום 16.8.2005.

...

לסיכום לסיכום כלל האמור לעיל, אנו קובעים בזאת כי הוכח שהעירייה הפרישה עבור התובע בשנים 1990-1986 לקרן מבטחים הוותיקה, על חשבון פיצויי פיטורים, ובגין עבודתו של התובע במכללה, באמצעות העירייה.

אין בידינו לקבוע מהו הסכום המדויק שהתובע זכאי בגין האמור לעיל, שכן הצדדים, ולרבות התובע, לא העמידו בפנינו כל תשתית עובדתית ביחס לכך, באשר היא.

] על כן, אנו קובעים בזאת כי התובע יישא בהוצאות ובשכר טרחת בא-כוח המכללה, אולם זאת על הצד המופחת, ובסך של 5,000 ₪.

כך גם, קבלת פרשנות התובעת מעקרת מתוכן את סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים, שהרי ככל שעצם ההפרשה לרכיב פצויי פיטורים מהוה הסכמת המעביד לשיחרור הכספים בכל מקרה של סיום העבודה, אין לעובד צורך ו/או תמריץ לחתום על הסכמה לתשלום פצויי פיטורים לפי סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים.

...

לפיכך, לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה, כך שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 1,258 ₪ כפיצוי בגין הפרשה לפנסיה בחסר.

מאחר שהתובעת מודה בקיומו של החוב ובשיעורו (עמ' 16 ש' 19-27 לפרוטוקול) אנו מקבלים את טענת הקיזוז וקובעים כי הנתבעת רשאית לקזז את יתרת ההלוואה בסך של 1,727 ₪ מכל סכום שייפסק לזכות התובעת.

סוף דבר התביעה נדחית במלואה וזאת לאור דחיית התביעה לפיצויי פיטורים או לשחרור כספי הפיצויים הצבורים לזכות התובעת בקופת הפנסיה מעבר לסכומים ששוחררו לתובעת הוראות צו ההרחבה לפנסיית חובה וכן לאור הקיזוז של יתרת חוב ההלוואה מהפיצוי המגיע לתובעת בגין הפרשה לפנסיה בחסר.

בשולי הדברים נעיר, כי עיון בתלושי השכר של התובעת לאחר חתימת ההסכם השני מעלה, כי אף לא שולמו לתובעת דמי הנסיעות שנקבעו בסעיף 4.6 להסכם, וגם נסוחו של סעיף 6 להסכם, בדבר תחולתו של סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (להלן: חוק פצויי פיטורים) אינו תואם את דרישת ההסדר הקבוע בסעיף 14 לאור שעורי הפקדות לפצויי פיטורים בסך של 6% על פני 8.33%, כפי שיפורט בהמשך.

. (ד) בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לידון בתובענה" בהתאם לספרות ולהלכה הפסוקה, סעיף 6 בנוסחו לעיל נועד לצמצם את השמוש באפשרות של הרמת מסך ההיתאגדות בהשוואה לפרשנות הרחבה שהוסקה מנוסחו המקורי של הסעיף, למקרים חריגים שבהם מתקיימת אחת מהעילות המנויות בסעיף 6(א) לחוק, ובנוסף, כי הרמת המסך בנסיבות העניין צודקת ונכונה[footnoteRef:137].

...

[144: תצהיר גב' דאדי ונספחים א' וב' לתצהיר] עוד טוענת התובעת, כי במשכורת חודש 8/2014 שולמו לה 3,850 ₪ בגין עבודתה במהלך חופשת הלידה, במסווה של "בונוס". לאחר שבחנו את טענות הצדדים בעניין זה השתכנענו, כי התובעת לא הוכיחה כי אכן מדובר בתשלום מכוון בערכי נטו על פני טעות (שהרי שכר משלמים בערכי ברוטו); אך עלה בידיה להוכיח כי עבדה במהלך חופשת הלידה[footnoteRef:145], כך שהסכום הנקוב בחודש אוגוסט 2014 בתחשיב הנתבעות שגוי; ומאחר שתחשיב הנתבעות לא צורף לתצהיריהן ולא הוכח, בשונה מתחשיב התובעת (נספח ב' לתצהיר אמה) שלא נסתר בעדותה של גב' דאדי ואף נתמך בתלושים מתוקנים לצורך הוכחתו, אזי יש לקבל את טענת הקיזוז באופן חלקי ולקזז מן הסכומים הנפסקים לזכות התובעת סך כולל של 9,588 ₪ בלבד.

[145: ראו בעדות התובעת לעיל בעניין סידורי העבודה ובעדותה של יעל בעמ' 285 ש' 1-6, ש' 29-33 ועמ' 286 ש' 25-29, כשאיננו מקבלים את הטענה כי התובעת הגיעה רק כדי "לשתות קפה" בסניף, וראו גם בהודעות שהוחלפו בין יעל לתובעת, בעדות יעל בעמ' 287 ש' 31-36 ] סוף דבר טרם חתימה נבהיר, בהתייחס לטענת השיהוי שהעלו הנתבעות, כי התובעת סיימה את עבודתה בחברה בשלהי שנת 2018 וקיבלה את תשובתה של יעל בדבר אי תשלום המחצית השניה של הבונוס בחודש פברואר 2019.

בנסיבות אלה, ומשהתביעה הוגשה בחלוף שנה ממועד זה, אין מדובר בשיהוי ויש לדחות טענה זו. לאור כל המפורט לעיל, התביעה האישית כנגד הנתבעת 2 נדחית, ועל הנתבעת 1 לשלם לתובעת, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, את הסכומים הבאים: 1) הפרש פיצויי פיטורים בסך של 15,108 ₪; 2) הפרשי הפקדות לתגמולים בסך של 9,673 ₪; 3) הפרשי שכר בסך של 5,525; 4) בונוס בסך של 70,176 ₪; 5) פיצוי סטטוטורי מכוח חוק הגנת השכר בסך של 20,000 ₪.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת התובע לבקשה זו ובמכלול כתבי בית הדין והמסמכים הרלוואנטיים בתיק, להלן החלטתנו: דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט 1969 קובע את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לידון בתביעות כדלקמן[footnoteRef:1]: [1: ההדגשות בהחלטה הוספו] "תובענות של חברים או חליפיהם או של מעסיקים או חליפיהם נגד קופות גמל, כמשמעותן בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, או תובענות של קופות הגמל נגד חבריהן או חליפיהם או נגד מעסיקים או חליפיהם הכל אם התובענות נובעות מהחברות בקופות או מחבותם של מעסיקים לקופות, לפי הענין וכן כל תובענה לקיצבה הנובעת מיחסי עבודה; ..." "קופת גמל" מוגדרת בחוק הגנת השכר תשי"ח 1958, כהאי לישנא: "... קופת חולים, קופת תגמולים, קרן פנסיה או ביטוח או קרן או קופה כיוצא באלה שהעובד חבר בה, או קופת גמל כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה שהמעסיק והעובד או המעסיק בלבד חייבים לשלם לה מכוח הסכם קבוצי או צו הרחבה, או מכוח חוזה עבודה או הסכם אחר בין העובד והמעסיק שניתנה להם הסכמת קופת הגמל וכן קופת גמל כאמור שמטרתה ביטוח העובד ושאיריו שהעובד בלבד חייב לשלם לה מכוח הסכם קבוצי או צו הרחבה או תאגיד ששר העבודה אישר תשלום לו לענין סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג-1963." במרוצת השנים, פירשה הפסיקה את הוראות הסעיף הנ"ל באופן לא אחיד.

...

כבר בפתח כתב הגנתה, טוענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות, בין היתר ובעיקר, בהעדר סמכות עניינית לבית דין זה. מטענות הנתבעת עולה כי לשיטתה, לאור אופיו, מהותו וסוגו של הביטוח מושא התביעה, הוא אינו בא בגדרה של הגדרת "קופת גמל" כמשמעה בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר).

ביום 21.3.16 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 7513/15 מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ נ' פלונית (להלן – הלכת מנורה), עליו נסמך התובע בתגובתו, אשר התווה הלכה מנחה במסגרתה הורחבו משמעותית גבולות סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה מכוח סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, כדלקמן: "סבורני, כי פרשנות המאפשרת הכללתן של כלל תביעותיהם של עובדים ומעסיקים נגד קופות הגמל, בלא תלות באופיה של המחלוקת או בסוג הקופה, בגדרי סמכותם של בתי הדין לעבודה, מתיישבת עם לשון סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה כמו גם עם תכליתם של בתי הדין לעבודה כפי שהוצגה מעלה. הלוא הם העוסקים בתחום הביטחון הסוציאלי במובנו הרחב, ובהם יושבים שופטים מקצועיים ונציגי ציבור הצוברים מומחיות מיוחדת לעניין. פרשנות זו מעצבת כלל אחיד וברור, אשר יוביל – דומה – לחיסכון בהתדיינויות ובזמן שיפוטי וימנע כל מה שמערכת שיפוטית הוגנת ותכליתית תצפה להימנע הימנו.

נקדים אחרית לראשית ונציין כבר עתה, כי לאחר ששקלנו את מכלול טיעוני הצדדים ומשמודרכים אנו על ידי המצב המשפטי הקיים – נחה דעתנו כי במקרה זה, יש להשיב לשאלה זו בחיוב.

משכך ולאור פרשנותו המרחיבה של בית המשפט העליון, כמפורט לעיל, נחה דעתנו כי תביעה זו מצויה בגדרי סמכותו העניינית של בית דין זה. סוף דבר הבקשה נדחית.

] לא מצאתי שיש לפסוק בעיניינו פצויי הלנה בשים לב להסכמות הצדדים במסגרת הסכמי יוני 2018 והמחלוקת בדבר פרשנותם.

עוד יצוין, כי אף בעיניינו של מאראש (שגם בעיניינו לא בוצעו על ידי החברה הפקדות מלאות בזמן אמת), נחתם בין הצדדים הסדר לפי סעיף 14 לחוק פצויי פיטורים, שעוגן בהסכמי העבודה, לפיו, היה מאראש זכאי להפקדות בגובה 8.33% במקום פצויי פיטורים ובהתאם נפסקו עבורו הפקדות לפנסיה עבור רכיב הפיצויים בשיעור המוסכם, ולא מצאתי שמאראש זכאי לפצוי נוסף מעבר לנפסק עבור רכיב זה. בהתאם נדחות גם הטענות בדבר פיצוי בגין הלנת פצויי פיטורים.

...

אף לא שוכנעתי כי החברה הרימה את הנטל להוכיח כי גרטי ומאראש לא ביצעו כלל מטלות שהוטלו עליהם במסגרת עבודתם ולא שוכנעתי שהוכח היקף העבודה הפרטית.

אשר ליתר הסעדים הכספיים הנתבעים בכתבי התביעה המתוקנים- לא מצאתי כי הוכחו יתר טענות החברה, ולא שוכנעתי כי קמה לחברה זכאות לקבלת סעד מעבר לסעד שנפסק.

סוף דבר תביעת התובעים והתביעה שכנגד מתקבלות בחלקן.