פרשנות סעיף 10 לחוק העונשין: ביצוע עונש זר בישראל

במוקד המחלוקת עמדה שאלת פרשנותו של סעיף 10(א1) לחוק, המסמיך את בית המשפט בישראל לקצר את תקופת המאסר של אסיר שהועבר, ולהעמידה על "תקופת המאסר המרבית שנקבעה בדיני העונשין של ישראל לעבירה שבשלה הוטל העונש...". השאלה שהתעוררה, והעומדת גם במוקד העירעור, היא כיצד יש ליישם הוראה זו במקרה בו האסיר הורשע במדינה הזרה במספר עבירות ונקבע שירצה את העונשים בגינן באופן חופף: האם יש לערוך את ההשוואה לעונש המירבי הקבוע בישראל בגין העבירה החמורה ביותר בה הורשע האסיר, כטענת המערער, או שמא יש לבחון האם העונש שנגזר בפועל על האסיר עולה על סך העונשים המירביים הקבועים בישראל בגין כל העבירות בהן הורשע, כטענת המדינה.

לטענת המערער, העבירה המקבילה לאישום הראשון בו הורשע בקליפורניה (Conspiracy to Manufacture Methamphetamine) היא עבירת קשירת קשר לבצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), שעונשה המירבי הוא 7 שנות מאסר, ולא העבירה של עסקה אחרת בסם לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה), כטענת המדינה, שעונשה המירבי הוא 20 שנות מאסר.

מאחר ולפי הדין בישראל נתונה לבית המשפט הסמכות לקבוע כי עונשים המוטלים בגין מספר עבירות ירוצו במצטבר, ואין הוא מוגבל לעונש המירבי בגין העבירה החמורה ביותר שביצע הנאשם, ממילא העונש המירבי בדין הישראלי אליו יש להשוות את גזר הדין הזר לפי סעיף 10(א1) לחוק, במקרה של ריבוי עבירות, הוא הסך המצטבר של העונשים המירביים בחוק בגין כל העבירות.

...

נמצאנו למדים, אם כן, כי לאפקט המצטבר של עונשי מאסר עשוי להיות משקל מיוחד שניתן לו ביטוי בשיטתנו, כמו גם בשיטות המשפט של מדינות אחרות.

בהתאם לכך, אני סבורה כי עשויים להתעורר מקרים חריגים ונדירים שבהם לא יהיה נכון כי בית המשפט בישראל יאשר ריצוי מלא של עונש שהוטל במצטבר במדינה השופטת.

במישור שיקול הדעת אני סבורה כי המבחן לקיצור עונש מכוח החוק לנשיאת עונש מאסר צריך להיות מצמצם – ברוח השיקולים שחברי השופט מזוז עמד עליהם.

טעמים אלו, לדעת היועמ"ש, תומכים בהחלתו של סעיף 10(ב) לחוק העונשין הן על עניינה של מישל והן על עניינו של איאן, שזיקתם לישראל כמקום התושבות, במקרה של מישל, וכמקום בו בוצע עונש המאסר שאחריו נגרר החיוב בפיצויים לזכותם של נפגעי העבירה, במקרה של איאן, מקיימת את התנאי של המצאות בישראל, אשר נקבע בסעיף 10(א) לחוק כבסיס למתן צוי אכיפה.

הטעם הראשון קשור למלים "כאילו הוטלו בישראל", שבאמצעותן מגדיר סעיף 10(ב) לחוק העונשין את תוצאתו המשפטית של צו בדבר אכיפת החיוב בפיצויים מושא פסק דין זר. לשיטת בית משפט קמא, מילים אלה מכפיפות את החיוב בפיצויים, אשר נאכף בישראל, לדין הישראלי ולמגבלה שדין זה הציב בסעיף 77(א) לחוק; וככל שהעניין הזה מעורר ספק פרשני, מן הדין לפרש את הוראותיו הרלבנטיות של חוק העונשין – זו שבסעיף 10(ב) וזו שבסעיף 77(א) – לטובת הנאשמים; זאת, מכוח עקרון הפירוש המקל הקבוע בסעיף 34כא לחוק.

...

טענה זו דינה להידחות על הסף.

סוף דבר מהטעמים שפורטו לעיל, הנני מציע לחבריי כי נדחה את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה בעניינה של מישל, המשיבה 3; כי נקבל את הערעור בעניינם של אבי, ירון, איאן ויוליה, המשיבים 1, 2, 4 ו- 5; וכי נוציא מלפנינו צו המורה על אכיפת החיובים בפיצויים אשר הוטלו על כל אחד מהמשיבים הללו בפסקי הדין הזרים בעניינם.

השופטת ע' ברון: אני שותפה לדרך הילוכו של חברי השופט א' שטיין ולמסקנה שאליה הגיע ביחס לכל אחד מהמשיבים.

דברי ההסבר להצעת החוק בה תוקן סעיף 10 אף הם מאששים פרשנות זו. במסגרתם נכתב כי: "הסעיף המוצע מסדיר ... את הנושא של ביצוע בישראל של עונש מאסר שהוטל בחוץ לארץ ... במקום להורות על העמדה לדין של האדם. דהיינו, גם במקרים שבהם תחולת דיני ישראל אינה מסוייגת על ידי מעשה בית דין זר וניתן להעמיד את האדם לדין בישראל" (ראו דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב - 1992, ה"ח 2098, 118) (ההדגשה אינה במקור).

...

מסקנה זו נלמדת מהגיונם של דברים, כמו גם מלשונו של סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, המורה כך: "הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה" (ההדגשות הוספו – ד' ב' א').

כשלעצמי, אני סבורה שניתן היה לדחות את טענות המערער לתחולתו של סעיף 10 לחוק העונשין קודם כל בשל כך שממילא לא התקיים בענייננו אחד התנאים הנזכרים בו, והוא הגשת בקשה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה לריצוי העונש בישראל.

יחד עם זאת, אני סבורה כי תנאי סמכות השיפוט מגלם בחובו במשתמע גם את דרישת הפליליות הכפולה, דהיינו שהמעשה בגינו מתבקשת ההסגרה מהווה עבירה גם בישראל, שהרי אחרת ההעמדה לדין בישראל לא הייתה מתאפשרת.

סעיף 10(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק") מאפשר, בנסיבות מסויימות, למדינה זרה לעתור לבית המשפט בישראל לחייב אדם שהורשע בפלילים בחו"ל לשלם קנס או פיצוי שנגזרו עליו בהליך הפלילי בחו"ל, ולהורות על גביית הסכום לפי הדין החל על אלה בישראל.

דיון הוראות החקיקה והאמנה הרקע לחקיקת סעיף 10 לחוק העונשין סעיף 10 לחוק העונשין, בנוסחו הנוכחי, קובע כי: (א) נמצא בישראל אדם שנדון בחוץ לארץ בפסק דין חלוט, על עבירה שחלים לגביה דיני העונשין של ישראל ולא נשא שם את העונש כולו, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, במקום להעמידו לדין, לבקש מבית המשפט שיורה שהעונש שהוטל בחוץ לארץ או החלק ממנו שטרם בוצע שם, יבוצע בישראל, כאילו הוטל העונש בישראל בפסק דין חלוט; בצו כאמור בסעיף זה רשאי בית המשפט לקצר את תקופת המאסר שעל הנדון לשאת בישראל, ולהעמידה על תקופת המאסר המרבית שנקבעה בדיני העונשין של ישראל לעבירה שבשלה הוטל העונש, ובילבד שניתן לעשות כן לפי הסכם שבין מדינת ישראל לבין המדינה שבה הוטל העונש.

תנאים לתחולתו ה"פרסונאלית" של סעיף 10(ב) לחוק העונשין סעיף 10(ב) חל מקום בו "הוטל במדינה המבקשת על נידון כאמור בסעיף קטן (א) קנס או שהוא חויב בפצוי לאדם אחר, נוסף על עונש המאסר". מכאן שהסעיף חל אך על אדם ש"נידון כאמור בסעיף קטן (א)", וזאת בכפוף לכך שעל אותו אדם נגזר עונש מאסר לבד מעונשי הקנס או הפצוי. מחלוקתם של הצדדים סובבת את הפרשנות שיש לייחס לאמירה "נידון כאמור בסעיף קטן (א)". לטענת המבקש, כוונת הסעיף היא לאדם ש"נידון בחוץ לארץ בפסק דין חלוט, על עבירה שחלים לגביה דיני העונשין של ישראל", כלשון הרישא של סעיף 10(א) לחוק.

...

סוף דבר העולה מכל האמור לעיל הוא שיש לדחות את הבקשה בעניינם של המשיבים 3 ו-7, מהטעמים שפורטו לעיל.

יש לקבל את הבקשה בעניינם של המשיבים 1 ו-2 ולהורות כי הפיצוי שהוטל עליהם במסגרת גזרי-הדין שניתנו בעניינם בבית המשפט בניו-יורק ייגבה באופן בו נגבה פיצוי לנפגעי עבירה בישראל, אך סכום הפיצוי שייגבה מכלל המשיבים לא יעלה על 10,500,000 ₪.

כמו כן, יש לקבל את הבקשה גם בעניינה של המשיבה 5, אלא שהסכום שייגבה ממנה ייגבה בתשלומים חודשיים שלא יעלו על 10% ממשכורתה ברוטו.

העתירה נסמכה על הוראת סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), הקובע כך: היתיישנות ענשים (א) עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו – (1) בפשע – עשרים שנים; (2) בעוון – עשר שנים; (3) בחטא – שלוש שנים.

המבקש עמד בעתירתו, בין היתר, על כך שסעיף 10(ג) לחוק, המתייחס למי ששהה מחוץ לישראל בשל התחמקותו מריצוי העונש, נוסף בתיקון מס' 87 לחוק בשנת 2019 (להלן: תיקון 87).

כל שופטי ההרכב הסכימו כי סעיף 10(ג) לחוק אינו חל בעיניינו של המבקש, ומשכך הדיון בפסק הדין היתמקד בפרשנות הראויה לסעיף 10(א), ובפרט לביטוי "נפסק ביצועו". השופט שטיין סבר כי מאחר שרשויות המדינה הן המופקדות על ביצוע עונשים פליליים, צמד המילים "נפסק ביצועו" מתייחס אך ורק למקרים שבהם המדינה היא זו שהפסיקה את ביצוע העונש.

עוד לעמדת השופט שטיין, כל עוד בקשה להסגרה או למעצר שהניחה המדינה בפני מוסדות זרים עודנה תלויה ועומדת, והמדינה לא פעלה להסרתה – המדינה לא תיחשב כמי שהפסיקה לבצע את העונש, ומירוץ ההתיישנות לא יחל.

לסיום ציין השופט שוחט כי מאחר שהפרשנות שהציע השופט שטיין היא הפרשנות הסבירה לסעיף 10 לחוק (לפני תקונו) ומגשימה את תכליתו, אין מקום להדרש בעניינינו לסעיף 34כא לחוק העונשין.

...

בענייננו, לא שוכנעתי כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין מצדיקה סטייה מנקודת המוצא שלפיה הלכות נקבעות על ידי הרכב ראשוני בבית משפט זה, "בלא שיש צורך לאשר כל הלכה חדשה על-ידי עריכת דיון נוסף בה" (דנ"פ 6519/05 עיסא נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (2.9.2005)).

נוכח הייחודיוּת של המקרה שלפנינו, לא שוכנעתי כי יש מקום לקיים דיון נוסף בהלכה שנפסקה (ראו והשוו: דנג"ץ 1403/13 פלונית נ' משרד הבריאות, פסקה 4 (9.6.2013); דנג"ץ 5019/13 בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית, פסקה 7 (14.8.2013); דנג"ץ 5566/98 צירינסקי נ' סגן נשיא בית המשפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון, פסקה 6 (31.5.1999); דנ"פ 4625/21 שור נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (2.6.2022); עניין פלונית, בפסקה 28; עניין מילוא, בפסקה 10).

מן הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.