בהמשך אף עלתה שאלת סמכותו של בית משפט זה לידון בתובענה, כאשר מלבד הטענות שהעלה הנתבע בדבר סילוק התביעה על הסף, הוסיף וטען, כי הסמכות לידון בתובענה נתונה לבית משפט לעינייני מישפחה, בהתאם להוראת סעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לעינייני מישפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").
חמישית, זכויות הצדדים או חלקם לפחות, לא התקבלו אגב ירושה במישרין מן המוריש אסעד ז"ל, אלא בירושה מיורשיו, ואף מיורשי יורשיו, כך שאין בפנינו סיכסוך בעיניין ירושתו של המוריש הראשון, וסבורני שלא למקרה מעין זה כיוון המחוקק בגדרי סע' 1 (6) (ה) לחוק; פרשנות אחרת תוביל להרחבה לא רצויה של סמכויות בית משפט לעניני מישפחה, והיא תחלוש על סכסוכים בין שותפים במקרקעין או נכסים אחרים אך משום שבעבר הרחוק, מספר דורות קודם, התקבלו בירושה והתגלגלו בהמשך אליהם, מכח ירושה של יורשי המורישים, או יורשי יורשיהם.
...
אין חולק כי לא מתקיימת בין בעלי הדין קרבה משפחתית מהסוג שמקים סמכות לבית משפט לענייני משפחה לדון בסכסוך, בהתאם לסע' 1 (2) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: החוק) והגדרת "בן משפחתו" שם, ועל כן שאלת הסמכות מתעוררת בהקשר של הוראת סעיף1(6)(ה) סיפא לחוק אשר מרחיב סמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון ב-"תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו", שעה שהמבקש סבור כי הסמכות העניינית נתונה במצוות הוראה זו לבית משפט לעניני משפחה, בעוד שהמשיבים דוחים טענה זו וסבורים כי הסמכות נתונה לבית משפט זה.
לאחר שנתתי את דעתי לאמור בכתב התביעה ולטיעוני הצדדים בעל-פה ובכתב, ולאחר בחינה של כלל הנסיבות ועילת התביעה, ובעיקר המועד בו התגבש ונכרת על פי הנטען ההסכם לו טוענים התובעים, שאת אכיפתו או הצהרה על תוקפו הם מבקשים בגדרי תביעתם דכאן, לא שוכנעתי כי לפנינו תביעה שעילתה סכסוך בקשר לירושה.
מסקנה זו מתחייבת מכל אלה:
ראשית, איש מן הצדדים לא חלק ולא חולק על מהות או היקף הזכויות שהתקבלו בירושה;
שנית, הזכויות שהתקבלו בירושה התגבשו קודם להסכם מושא התובענה, ואלה הפכו לקניינם של הצדדים במועד מוקדם להסכם, כאשר אין חולק כי כל אחד מיחידי בעלי הדין רשאי היה לנהוג בהן על פי רצונו;
שלישית, הסכסוך נולד בעקבות אותו הסכם, בחלוף זמן משמעותי לאחר הפטירה של המוריש וההורשה או ההכרה בזכויות היורשים;
רביעית, סבורני כי יש לפרש אותה הוראה כמחילה את עצמה על סכסוך בעניין ירושה ששורשיו נטועים במועד שקדם לפטירת היורשים הישירים, היינו, סכסוך שהתגלע עוד בחייהם, ולא בסכסוך המאוחר לפטירתם.
אפנה לדבריה של המלומדת זלצמן, עמ' 625-626 "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי":
"מן הצד האחר, הפעלה דווקנית ובלתי-גמישה של כלל מעשה-בית-דין עשויה להוליך לעיתים לתוצאות בלתי-צודקות במשפט. בהיות הכלל מעוגן בתקנת-הציבור, ככלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל-דין יריב על-ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר – אף יש ליתן לבית-המשפט שיקול-דעת לסטות מכלל מעשה-בית-דין כאשר הצדק מחייב זאת.... ניתן לומר אם-כן, כי התפישה העקרונית חייבת להשאיר שיקול-דעת בידי בית-המשפט באותם מצבים שבהם מחייבים שיקולים של צדק לסטות מגדרו של כלל המניעות הדיונית וליתן לבעל-הדין הזדמנות נוספת להציג לפניו את עניינו בקשר לאותה עילה או ביחס לאותה פלוגתא".
לא מצאתי ממש בטענת המבקש, כי יש לדחות את תביעתם של המשיבים מחמת התיישנות – נהפוך הוא.
סבורני, כי כלל טענות המבקש בנוגע למועדים השונים דורשות בירור ראייתי הואיל וטענות אלו קשורות בטבורן לסוגיות עובדתיות, אשר לא ניתן לקבוע לגביהן מסמרות, מבלי שתיבחן התשתית הראייתית המלאה, לרבות שמיעת עדויות.
על יסוד כל האמור לעיל, סבור אני, כי יש לדחות את בקשת המבקש לסלק את תביעתם של המשיבים על הסף, וכך אני מורה.
