מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

פרשנות מקלה לחוק ההסתננות

בהליך דנ"פ (דנ"פ) שהוגש בשנת 2015 בעליון נפסק כדקלמן:

יצוין, כי העבירה של יציאה שלא כדין למדינת אויב מעוגנת בתקנה 5 לתקנות שבתוספת לפקודת הארכת תוקף של תקנות שעת חרום (יציאה לחוץ לארץ), התש"ט-1948, ולפיה "על אף האמור בכל דין לא יצא אדם לאחת הארצות המפורטות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד-1954, אלא בהיתר משר הפנים או מראש הממשלה, ..." (להלן: תקנה 5).
מכל מקום, טען המבקש, בהנתן שקיים ספק באשר לאופן שבו יש לפרש את היחס בין סעיף 10(א) לחוק החסינות לבין תקנה 5, מן הראוי היה לנקוט בפרשנות מקילה, בהתאם לכללי הפרשנות הנהוגים במשפט הפלילי.
...
לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 6833/14 נפאע נ' מדינת ישראל (31.8.2015) (מפי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, בהסכמת השופטים נ' הנדל וצ' זילברטל), שבו נדחה ערעורו של המבקש – אשר כיהן במועדים הרלוונטיים כחבר-כנסת מטעם סיעת בל"ד בכנסת השבע-עשרה – על הרשעתו בעבירות של יציאה שלא כדין למדינת אויב, סיוע לאחרים לצאת שלא כדין למדינת אויב ומגע עם סוכן חוץ.
מטעמים אלה, לא מצאתי במסקנה הפרשנית אליה הגיע בית המשפט קושי מהותי.
לבסוף, לא שוכנעתי כי ישנה סתירה בין תוצאת פסק הדין לבין עיקרון החוקיות.
אשר על כן, הבקשה לדיון נוסף נדחית.

בהליך ערעור פלילי (ע"פ) שהוגש בשנת 2013 בעליון נפסק כדקלמן:

המערער הורשע ביום 19.12.2011 על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן ובו עבירת יבוא סם מסוכן, על פי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ז-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים) והסתננות, על פי סעיף 2 לחוק ההסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954.
בערעורו של השותף השלישי לפרשה, הקטין "פלוני", אשר הונח על שולחננו לא מכבר, אמרנו כך: "בתוך כך, תפקידו של המערער בעבירה הוא חלק בלתי נפרד מנסיבות ביצועה, הנבחנות במסגרת קביעת מיתחם הענישה ההולם לעבירה. נדמה שאין מחלוקת כי אין דין יוזם העבירה והנהנה ממנה כדינו של בלדר שסייע בבצוע העבירה בתמורה לסכום כסף קטן יחסית [..] גם לגישת המשיבה הפער בין העונש שנגזר על הנאשמים הנוספים לבין העונש שנגזר עליו ראוי בשל התפקיד השונה שלהם בבצוע העבירה. בהקשר זה, ודאי שהאינטרס הצבורי הוא במיצוי הדין עם הגורמים העברייניים הראשיים ואין להסתפק בענישתם של הדרגים העברייניים הנמוכים" (ראו ע"פ 1274/12 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2012) (להלן: פרשת פלוני)).
נדמה, כי בשיקלול המשתנים שהוצגו לעיל, תוך שימת דגש על כך כי המערער הנו אדם צעיר ובנסיבות המיוחדות אשר פורטו יימנע ממשפחתו לבקרו בכלא, יש מקום להקל בעונשו במידת מה. אכן, בפרשת פלוני בוטל הקנס שהושת עליו, אך עונש המאסר של 7 שנים, הותר על כנו.
...
ויוטעם – אין אנו סבורים כי יש להשוות את עונשו של המערער לעונשו של "פלוני", אך בשל הפרשי הגילאים ביניהם.
עם זאת, בשל כל הנסיבות שפורטו לעיל מצאנו כי יש מקום להפחית שנה בעונשו.
מטעמים אלו, מצאנו כי יש להעמיד את עונש המאסר שהוטל על המערער על 8 שנות מאסר.

בהליך רשות ערעור מנהלי (רע"מ) שהוגש בשנת 2016 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

באותו ענין קבע בית-המשפט העליון (כב' הנשיאה מ' נאור) כי תכלית החוק היא הצורך "להקל את הנטל המוטל באופן כללי על מרכזי ערים ובפרט על תושביהם", וכי הגשמת התכלית הזו אינה מחייבת "להחזיק במרכז השהייה מסתנן מסוים דוקא. לשם כך די בהחזקת קבוצה של מסתננים שונים במרכז השהייה". בית-המשפט העליון הדגיש כי התכלית אינה מיתמקדת במסתנן האינדיוידואלי או בסיכון הנשקף ממנו.
לכן, וכפי שהבהרתי, דחיית תחילת השהייה של המבקש, כשלעצמה, אין בה כדי לגרום לנזק, ואין בה גם כדי להשפיע על האנטרס הצבורי בהקמת מתקן השהייה והשמוש בו. לאור האמור לעיל בדבר ההשוואה בין המצב המשפטי החל על צוי ביניים (שלאורו תבחן בקשת המבקש לצוו ביניים לגופה) לבין תקנה 13 ויישומה, ולאור קביעתו של בית-המשפט העליון לפיה יש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם למכלול נסיבותיו, אני סבורה כי מן הראוי לפרש את התקנה בפרשנות המקילה על המבקש.
...
ואולם, במקרה דנן, אני סבורה כי המבקש לא עמד בנטל הנוטל עליו, חרף העובדה שכאמור לגישתי אין מדובר בנטל כבד.
לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי המבקש לא הרים את הנטל שהוטל עליו ולא הוכיח קיומו של נזק חמור ולא בר תיקון מהמעבר שלו למתקן השהייה עד לדיון בבקשתו לצו ביניים.
שעתן של כל הטענות האלה תהיה במסגרת הדיון בבקשה לצו ביניים לגופה ובערר, ואינני סבורה לכן כי מן הראוי כי בית המשפט יחווה דעה לגביה בשלב זה. אשר על כן, הבקשה נדחית.

בהליך רשות ערעור מנהלי (רע"מ) שהוגש בשנת 2016 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

באותו ענין קבע בית-המשפט העליון (כב' הנשיאה מ' נאור) כי תכלית החוק היא הצורך "להקל את הנטל המוטל באופן כללי על מרכזי ערים ובפרט על תושביהם", וכי הגשמת התכלית הזו אינה מחייבת "להחזיק במרכז השהייה מסתנן מסוים דוקא. לשם כך די בהחזקת קבוצה של מסתננים שונים במרכז השהייה". בית-המשפט העליון הדגיש כי התכלית אינה מיתמקדת במסתנן האינדיוידואלי או בסיכון הנשקף ממנו.
לכן, וכפי שהבהרתי, דחיית תחילת השהייה של המבקש, כשלעצמה, אין בה כדי לגרום לנזק, ואין בה גם כדי להשפיע על האנטרס הצבורי בהקמת מתקן השהייה והשמוש בו. לאור האמור לעיל בדבר ההשוואה בין המצב המשפטי החל על צוי ביניים (שלאורו תבחן בקשת המבקש לצוו ביניים לגופה) לבין תקנה 13 ויישומה, ולאור קביעתו של בית-המשפט העליון לפיה יש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם למכלול נסיבותיו, אני סבורה כי מן הראוי לפרש את התקנה בפרשנות המקילה על המבקש.
...
יחד עם זאת נקבע כי הבקשה למתן צו ארעי שהגיש המבקש – נדחית, וכי לכן על המבקש להתייצב במתקן השהייה לאלתר (ההחלטה צורפה כנספח 9 לתגובת המשיבה לבקשה דנן).
טענות הצדדים טענות המבקש בבקשה דנן טען המבקש כי יש לקבל את בקשתו למתן צו ארעי וזאת משום שהחלטת בית-הדין אינה סבירה ואינה מידתית.
כל האמור לעיל מגובה – כך טוען המבקש – באישורים רפואיים (שצורפו כנספח א' לבקשה).
אני סבורה כי אין בענין זה כשלעצמו כדי להביא לדחיית טענות המבקש.
סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי המבקש הרים את הנטל שהוטל עליו והוכיח קיומו של נזק חמור ולא בר-תיקון מהמעבר שלו למתקן השהייה עד לדיון בבקשתו לצו ביניים.
לכן, אני מקבלת את בקשת רשות הערעור ואת הערעור.

בהליך רשות ערעור מנהלי (רע"מ) שהוגש בשנת 2016 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

בית-המשפט (כב' השופט מ' לוי) היתייחס לסכויי המבקש בהליך העקרי, והוסיף וקבע בשולי החלטתו כך: "חשוב מכך, מאזן הנוחות כאמור נוטה באופן מובהק לטובת המבקש. זאת, שכן אם הבקשה תדחה, ייפגע המבקש במידה קשה, תוך הגבלה של חירותו. לעומת זאת, לא תהא מניעה להוציא זימון למבקש למרכז השהייה 'חולות' במועד מאוחר יותר". מסקנה זו בדבר מאזן הנוחות, נובעת מתכליתו של החוק למניעת הסתננות כפי שזו הובהרה בבג"ץ 86655/14 דסטה נ' הכנסת (11.8.2015) (להלן – "בג"ץ דסטה). באותו ענין קבע בית-המשפט העליון (כב' הנשיאה מ' נאור) כי תכלית החוק היא הצורך "להקל את הנטל המוטל באופן כללי על מרכזי ערים ובפרט על תושביהם", וכי הגשמת התכלית הזו אינה מחייבת "להחזיק במרכז השהייה מסתנן מסוים דוקא. לשם כך די בהחזקת קבוצה של מסתננים שונים במרכז השהייה". בית-המשפט העליון הדגיש כי התכלית אינה מיתמקדת במסתנן האינדיוידואלי או בסיכון הנשקף ממנו.
לכן, וכפי שהבהרתי, דחיית תחילת השהייה של המבקש, כשלעצמה, אין בה כדי לגרום לנזק, ואין בה גם כדי להשפיע על האנטרס הצבורי בהקמת מתקן השהייה והשמוש בו. לאור האמור לעיל בדבר ההשוואה בין המצב המשפטי החל על צוי ביניים (שלאורו תבחן בקשת המבקש לצוו ביניים לגופה) לבין תקנה 13 ויישומה, ולאור קביעתו של בית-המשפט העליון לפיה יש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם למכלול נסיבותיו, אני סבורה כי מן הראוי לפרש את התקנה בפרשנות המקילה על המבקש.
...
לענין זה אציין שתי נקודות – ראשית, חרף טענתו של המבקש לפיה הוא לא הבין את תוכנו של הזימון שנמסר לו, הרי בסופו של דבר המבקש אכן פנה ערב השימוע למשרד באי כוחו ובקש מהם לייצגו בשימוע.
לכן ולאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי המבקש לא הרים את הנטל שהוטל עליו ולא הוכיח קיומו של נזק חמור ולא בר תיקון מהמעבר שלו למתקן השהייה עד לדיון בבקשתו לצו ביניים.
אשר על כן הבקשה נדחית.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו