וכי כיצד תוכל המשיבה לתבוע את המערער שיעמוד בהתחייבותו לפי חוזה הגירושין אם לא תוכל כלל להסתמך על חוזה המזונות? אם המערער התכוון ליטול על עצמו, בידו האחת, התחייבות כלפי המשיבה, ובו בזמן לדחות מעל עצמו, בידו השנייה, אותה התחייבות, הרי זו כוונה שאינה מתיישבת עם החובה לנהוג בתום-לב. מן הראוי לפרש חוזה, ככל שלשון החוזה מאפשרת, באופן שיתיישב עם החובה לנהוג בתום-לב. בהתאם לכך, מן הראוי לפרש ולומר כי חוזה המזונות, שאליו מפנה סעיף 11 לחוזה הגירושין, הוא אכן חוזה בעל תוקף משפטי.
אם כך, אילו הן ההוראות הצריכות להתבטל: ההוראות התומכות בגירסה שחוזה המזונות הנו חוזה, או ההוראות התומכות בגרסה שחוזה המזונות אינו אלא הסכם ג'נטלמני? לדעתי, אם זו הבררה, יש להכריע בה לא רק על יסוד פרשנות לשונית, אלא גם על יסוד שיקולים של מדיניות שיפוטית.
...
והרי שיקולים של טובת הציבור עשויים להוביל אפילו למסקנה כי החוזה סותר את תקנת הציבור ולפיכך הוא בטל: סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי).
האם אין בכוחם של שיקולים מעין אלה להוביל למסקנה כי אין זה ראוי לתת, בנסיבות העניין, סעד של אכיפה, אלא רק סעד של פיצויים? אמור מעתה, הצדק בסעיף 3(4) לחוק התרופות אינו רק צדק אישי, אלא הוא כולל גם צדק צבורי.
אך, בסופו של דבר, מתן סעד של אכיפה מסור לשיקול הדעת של בית המשפט.