פרשנות להפרדת משמעותה הטבעית של המילה או

משמעות לשונית זו מבוססת על כך שבין המוצרים מפריד פסיק ולפני המוצר האחרון באה המילה 'או'.

אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 144 (2003) אף מציין כי מדובר בדוגמה ידועה לרב משמעות ומוסיף כי "במשמעותן הרגילה 'ו' באה לחבר ו'או' להפריד. אך לא פעם משתמשים ב'ו' לציין אלטרנאטיבה וב'או' לציין צירוף". על פי משמעות לשונית זו, משמעות בה דוגלת המערערת, רק מכונה שתוכל להכיל לפחות 400 פריטים מהמוצר הגדול ביותר תעמוד בדרישות הסעיף.

יתר על כן, "הכלל הפרשני הנוהג בדיני המכרזים הוא כי כאשר קיימים מספר פירושים סבירים ללשון המיכרז יש להעדיף פרשנות המקיימת את הצעות משתתפי המיכרז על פני פרשנות הפוסלת אותן" (עע"ם 5949/07 אמישרגז -גז טבעי בע"מ נ' פז-גז (1993) בע"מ, פסקה 9 (טרם פורסם, 28.4.2008)).

...

ואולם, נוכח המסקנה אליה הגעתי לפיה על פי לשונו ותכליתו של המכרז אין לומר כי היה הכרח לפסול את ההצעה הזוכה ממילא דין הערעור להדחות וניתן להשאיר עניין זה בצריך עיון.

נוכח המסקנה אליה הגעתי אינני נדרשת גם לבקשת המשיבה להוספת אסמכתאות.

סוף דבר לשון המכרז ותכליתו כמו גם עקרונות פרשניים המעדיפים פרשנות המקיימת הצעות מובילים לדעתי למסקנה כי יש לדחות את טענת המערערת לפיה היה מקום לפסול את ההצעה הזוכה ועל כן אציע לחברי לדחות את הערעור.

ד"ר בורוכובסקי קבעה בחוות דעתה כי מבחינה תחבירית מדובר במבנה של "סמיכות פרודה מורחבת", בה האיבר הראשון בצרוף (המכונה "גרעין הצירוף") מהוה איבר כולל המורכב משרשרת נסמכים המופרדים ביניהם במילת החיבור "ו'" ובמילת הברירה "או", כשהאיבר הראשון הכולל (המכיל את שרשרת הנסמכים) מופרד מהאיבר השני הסומך באמצעות המילה "של" [כלומר: האיבר הראשון הכולל במקרה זה הנו: "שקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או היתמוטטות" והאיבר השני הסומך במקרה זה הנו: "של הקרקע"].

כפי שמציין חברי, התוצאה המתקבלת אינה קלה מבחינתה של המערערת, אך היא משקפת את תוכן הפוליסה שהוצאה למערערת לפי בקשתה, פוליסה שהייתה מוגבלת לסיכונים מסוימים (גם אם נרחבים), להבדיל מפוליסת "כל הסיכונים". לא נימצאו תימוכין משכנעים לכך שהסיכון של קריסת מבנה כוסה על-ידי הפוליסה – בין על-פי הפרשנות הטבעית של נוסח הכתוב ובין על-פי הנסיבות שאפפו את ההיתקשרות (כגון, היתייחסות לסיכונים נוספים בחילופי הדברים בין הצדדים).

...

בית המשפט קבע כי בראש ובראשונה יש לבחון את לשון הסעיף שבמחלוקת בפוליסה, וכי בניגוד לטענת המערערת לשון הסעיף רחוקה מלהיות דו-משמעית והיא "מתיישבת באופן מובהק" עם פרשנותה של המשיבה, ואילו המובן הלשוני אותו מבקשת המערערת להעניק לסעיף הינו "דחוק ביותר". בית המשפט קבע כי חוות דעתה של ד"ר בורוכובסקי הינה בהירה ומשכנעת ותומכת בפרשנות המשיבה לפיה כל אחת מחמש החלופות הקבועות בסעיף שבמחלוקת נסמכת אל המילים "של קרקע". צוין כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם סעיפים אחרים בפוליסה המנוסחים באופן דומה, ובהם רכיבים שונים המופרדים זה מזה במילים "ו/או" או במילה "או" והמשתייכים כולם לאותו איבר מורחב הנסמך על האיבר הסומך שבא אחריו [למשל: "לקלוט ו/או לשמור ו/או לאחסן ו/או לפרש ו/או לערוך ו/או ליישם ו/או לעבד נכון מידע"; "...או מהאטה או מהפסקה מוחלטת או זמנית של תהליך או פעילות כלשהם" (האיבר הסומך מודגש, י.ד)].

בפוליסה הנידונה סבורני כי הלשון ברורה וחד-משמעית, הן בקריאה ראשונה והן בקריאה שנייה.

משהגעתי לכלל דעה כי הפוליסה אכן לא כללה כיסוי של הסיכון הנטען הטרידה אותי השאלה הנוספת האם יש מקום להטלת אחריות על חברת הביטוח לא מכוח הפוליסה עצמה אלא בשל כך שהפרה את חובת הגילוי שהייתה מוטלת עליה באשר להיקף הכיסוי הביטוחי לפי הפוליסה.

למעשה, שאלה זו אינה מתעוררת בענייננו, וממילא אין צורך להכריע בה. ברי, שראיות מסוג זה צריכות להיות בעלות אופי משכנע, אך כשלעצמי אני סבורה כי ראוי להימנע מקביעת כללים בעלי אופי כללי בעניין.

עוד מצא בית המשפט העליון שתיקון מס' 2 מקים חזקה, הנתנת לסתירה, ולפיה אומד דעת הצדדים משתקף במשמעות הפשוטה העולה מלשון החוזה: "בבואנו ליישם עקרונות אלה ולאתר את אומד דעת הצדדים, שמור ללשון החוזה תפקיד מרכזי וחשוב בתהליך הפרשני. אכן, הלשון תוחמת את גבולות הפרשנות של הטקסט החוזי וחזקה היא כי פרשנות החוזה תואמת את המשמעות הפשוטה והטבעית של הכתוב בו בראי של הקשרו הכללי" (דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, מיום 19.4.20).

ת.: תשמע, אני בעיניי, קודם כול אני באמת ונשבעת שלא זוכרת מילה מההסכם הזה, או שהוא קיים.

בפן הפרשני נמצא, כי לשון ההסכם וכלל הנסיבות הרלוואנטיות מלמדות כי ההסכם נתן בידי הצדדים את הזכות לסיים את ניסיון "שלום הבית" בכל עת ומכל סיבה ובכך להחיל עליהם את הוראותיו לרבות ההוראה שבסעיף 9(א) לעניין הפרדה רכושית בזכויות שצבר כל אחד מהצדדים.

...

על בסיס כל הנקוב לעיל, אני מורה כדלקמן: התביעה לביטול ההסכם – נדחית.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 7,000 ₪ תוך 30 יום וממועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, ממועד פסק הדין ועוד מועד התשלום בפועל.

אציין שפירוק השיתוף וסילוק המשכנתא עשויים להביא את הצדדים לחשיבה מחדש גם בסוגיות האחרות, ומצאתי לנכון להעניק לצדדים שהות לעשות כן. ככל שלא יגיעו הצדדים להסכם תוך 30 יום ממועד פסק הדין, אני מורה כדלקמן: אני מורה על פירוק שיתוף בדירת הצדדים באמצעות מינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים למכירת הדירה כפנויה, ככפוף לכל דין.

אכן, צודקת כב' השופטת גולומב בדבריה האמורים, שלפיהם השמוש במילה "או" מעיד על שתי חלופות הנבדלות זו מזו, וזהו מובנה הטבעי של המילה "או" והשמוש הרגיל שנעשה בה [ראו: סעיף 7 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981; וכן בר"מ 9231/20 הועדה המקומית לתיכנון ובניה רמלה נ' הכנסייה האוונגלית האפיסקופלית בירושלים (13.08.2023), פסק 50].

אולם ענייננו נבדל מעניין עאסלה בשניים: הראשון, במקרה שלנו נעשה שימוש ב-ו' החיבור בין שתי הקבוצות הרשאיות לנהוג ברכב ולא במילה "או". השני, בין התנאי שעניינו מיגבלת הגיל וותק הנהיגה לבין הקבוצה השנייה של הנהגים המבוטחים מפרידה נקודה שכאמור מציינת סופו של המשפט הקודם, ועל כן לא ניתן לשייך תנאי זה לקבוצה השנייה בלבד, ובודאי לא כאשר היא מקושרת ומחוברת לקבוצה הראשונה (קבוצת המבוטחים) ב-ו' החיבור.

כפי שכבר נפסק, "אם לשון החוזה ברורה יש לתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו" [ע"א 3559/07 חיים וחנה זקס נ' המפרק ד. קירשנבוים בתפקידו כמפרק עמותת הקוטג'ים בשועפט (בפרוק) (07.07.2009), פסקה 3 לחוות דעתו של כב' השופט י' דנציגר], וכאשר לשון החוזה ברורה, כי אז אין אפשרות להוסיף עליה, אף בגדרי פרשנות תכליתית, כאשר הפרשנות המוצעת נעדרת אחיזה בטקסט, שכן "גבול הפרשנות במשפט הוא גבול הטקסט" [ע"א 8918/06 שלמה קמחי נ' מינהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל (14.01.2009), פסקה י"ד. ראו גם: סעיף 25(א) סיפא לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973].

...

כפועל יוצא מכך אין גם מחלוקת בין הצדדים כי דין התביעה כנגד הנתבעת להתקבל במלואה (למעט אותו חלק המתייחס לתובע מס' 2).

אני מורה על מחיקת תביעת התובע מס' 2 ללא צו להוצאות.

ההודעה לצד שלישי נדחית בזה.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לצדדים השלישיים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של- 10,000 ₪.

שנית, משמעותה הטבעית של המילה "נטו" מתיישבת עם גרסת התובע ובענין זה אפנה לסעיף 25(ג) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 הקובע כי "ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים" וכן נקבע בפסיקה כי "קיימת חזקה שלפיה משמעותו המשפטית של הביטוי היא כמשמעותו על פי הנוהג" (ע"א 567/02 גליק נ' מיוסט פ"ד נז(6) 514,525).

כמו כן בע"א (חיפה) 4623-03-12 עזבון המנוח סעיד ביאדסי ז"ל נ' מוחמד עיטא קעאדן (9.7.12), נקבע בדעת רוב כי יש ליישם את הילכת "מרקין" זאת בהנמקה לפיה "משקבע בית המשפט קמא, על בסיס העדויות ששמע והמסמכים שהוצגו לו, כי הייתה חלוקה בפועל של המקרקעין על פי המוסכם בין הצדדים, וכי הצדדים נהגו על פי החלוקה הזו במשך שנים רבות, וכי הייתה הפרדה מוחלטת בין חלקו של כל אחד ואחד מן הצדדים, כי אז צדק בית המשפט קמא משהסיק את המסקנה המתבקשת, כי אין לערוך חלוקה מחודשת של החלקה, לאור ההפקעה הצפויה וכי על כל אחד מן הצדדים "לספוג" את ההפקעה ככל שהיא נופלת בחלקו" (עמ' 3 לפסק דינו של השופט זרנקין).

...

עם זאת אני סבור כי עיקר התרומה להרחבת היקף המחלוקת מצויה אצל הנתבעים 1-2 ובאי כחם, ובמהלך ישיבות ההוכחות נאלצתי להעיר מספר רב של פעמים לב"כ הנתבעים 1-2 על התארכות מיותרת של חקירות העדים השונים.

לאור כל האמור ולאור קבלת התביעה אני מחייב את הנתבעים 1-2 לשאת בהוצאות התובע בסכום של 20,000 ₪, וכן בהחזר הוצאות האגרה ששולמה על ידו.

בשים לב לכך שלא התבקש סעד כלשהו כנגד הנתבע 3, ובכל זאת הנתבע 3 מצא לנכון להגיש הצעת חלוקה מטעמו על אף שאין מדובר בתיק פירוק שיתוף, עובדה שאף היא תרמה להתמשכות ההליכים, אני מחייב את הנתבע 3 בהוצאות התובע בסך מופחת של 5,000 ₪.