פרשנות חוקי המיסוי

המשיב מפנה גם לרישא לסעיף 103 הקובע כי "תהא לכל מונח המשמעות שיש לו בחלק ה' או בחוק מס שבח מקרקעין, לפי העניין, זולת אם יש בחלק זה הוראה מפורשת אחרת". לטענתו משמעות ההוראה הנה כי יש לפרש את הביטוי "מס רכישה" שבסעיף 103ב' לפקודה על פי הפירוש בחוק מסוי מקרקעין, דהיינו לקבוע כי המס יחושב על פי שווי המקרקעין ולא שווי מניות החברה הנעברת.

...

פרשנות החלטת המיסוי המסקנה ולפיה שווי המכירה ייקבע על פי שווי המניות המועברות עולה גם מהחלטת המיסוי.

יתרה מזו, גם אם נקבל את עמדת המשיב ולפיה הטבת המס נגזרת רק מהחלטת המיסוי ולא מפרשנות סעיף 103ב' הנ"ל, הרי שגם החלטת המיסוי מחייבת את המסקנה כי שווי המכירה הינו שווי המניות שהועברו בעסקת המיזוג.

סוף דבר אשר על כן, ובשאלה היחידה שעומדת להכרעה בפנינו, אנו קובעים כי מס הרכישה שתשלם העוררת יהיה בשיעור של 0.5% משווי המניות המועברות.

על פרשנות חקיקת מסוי נאמר ונכתב רבות, ואם בעבר הייתה גישת הפסיקה שחוקי מס צריכים להתפרש לטובת הנישום (ראו למשל ע"א 431/69 פקיד שומה תל אביב 5 נ' דרבי כימיקלים בע"מ פ"ד כד(2) 24 (1970)) הרי שמאז פסק הדין בע"א 165/82‏ ‎ ‎קבוץ חצור‎ ‎נ' פקיד שומה רחובות, פ''ד לט(2) 070 ("עניין חצור") הגישה הנוהגת היא כי: "אין לחוקי המיסים כללי פרשנות משלהם... מבין האפשרויות השונות שהלשון פותחת יש לבחור באחת והיחידה כאפשרות נכונה. בחירה זו נעשית על פי מטרת ההוראה ועל פי תכליתה." בצד זאת, בעיניין חצור נאמר גם: "אכן, לעתים עשוי השופט למצוא עצמו במצב, שבו לשון החוק נשארה סתומה, שכן לא עלה בידו לחשוף מתוך החוק ותולדותיו מטרה חקיקתית, שתדריך אותו בהסרת הספק. במקרה זה על השופט לפרש את חוק המס על רקע עקרונותיה הכלליים של השיטה. אחד מאותם עקרונות כלליים, שהוא רלוונטי לחקיקת מס, הוא השמירה על החופש הפרטי ועל הקניין הפרטי וההגנה עליהם מפני היתערבות שלטונית. בהניחו עקרון זה נר לרגליו ובהיעדר כוונת מס ספציפית, עשוי השופט להגיע למסקנה, השוללת הטלת מס שיש בו פגיעה בחופש הפרט ובקניין. זאת, לדעתי, המשמעות, שיש ליתן לעקרון, שחוק מס יש לפרש באופן דווקני." (בעמ' 77).

...

המערערת השיגה על השומות המתוקנות בגין השנים 2006–2013 וטענה שיש לחייב את נכסיה בארנונה לפי התעריף החל על "אדמה חקלאית". ההשגה נדחתה והערר שהוגש לוועדת הערר נדחה בחלקו.

על פרשנות חקיקת מיסוי נאמר ונכתב רבות, ואם בעבר הייתה גישת הפסיקה שחוקי מס צריכים להתפרש לטובת הנישום (ראו למשל ע"א 431/69 פקיד שומה תל אביב 5 נ' דרבי כימיקלים בע"מ פ"ד כד(2) 24 (1970)) הרי שמאז פסק הדין בע"א 165/82‏ ‎ ‎קיבוץ חצור‎ ‎נ' פקיד שומה רחובות, פ''ד לט(2) 070 ("עניין חצור") הגישה הנוהגת היא כי: "אין לחוקי המיסים כללי פרשנות משלהם... מבין האפשרויות השונות שהלשון פותחת יש לבחור באחת והיחידה כאפשרות נכונה. בחירה זו נעשית על פי מטרת ההוראה ועל פי תכליתה." בצד זאת, בעניין חצור נאמר גם: "אכן, לעתים עשוי השופט למצוא עצמו במצב, שבו לשון החוק נשארה סתומה, שכן לא עלה בידו לחשוף מתוך החוק ותולדותיו מטרה חקיקתית, שתדריך אותו בהסרת הספק. במקרה זה על השופט לפרש את חוק המס על רקע עקרונותיה הכלליים של השיטה. אחד מאותם עקרונות כלליים, שהוא רלוואנטי לחקיקת מס, הוא השמירה על החופש הפרטי ועל הקניין הפרטי וההגנה עליהם מפני התערבות שלטונית. בהניחו עיקרון זה נר לרגליו ובהעדר כוונת מס ספציפית, עשוי השופט להגיע למסקנה, השוללת הטלת מס שיש בו פגיעה בחופש הפרט ובקניין. זאת, לדעתי, המשמעות, שיש ליתן לעיקרון, שחוק מס יש לפרש באופן דווקני." (בעמ' 77).

משום כך יש לקבוע שבהיעדר סיווג מתאים (ובכלל זה סיווג שיורי) אין בכוחה של המועצה לגבות תשלומי ארנונה בגין מבני הלולים (ראו גם עת"מ 48985-06-13 מונסטרסקי נ' עיריית טבריה (14.12.15) ועת"מ 1472-09 קנר נ' עיריית ירושלים (13.9.12)) והמסקנה היא לכן שיש לקבל את הערעור ולבטל אותו חלק של החלטת ועדת הערר הנוגע לעניין זה. בהתאם לכך הערעור מתקבל, והחלטת ועדת הערר בנוגע לחיוב מבני הלולים על פי תעריף של מלאכה או תעשייה מתבטלת.

המשיב ישלם למערערת שכר טרחת עורכי דין בסכום של 10,000 ₪.

פרופ' יצחק הדרי ציין כי הפרשנות האמורה עלולה לגרום לקפוח נישומים, ובהתייחסותו לקושי דומה, לגבי נכויים לפי סעיף 39 לחוק מסוי מקרקעין, אמר כך: "נראה לי, שהגישה המחמירה [...] אינה צודקת. אם מדובר בהוצאה מותרת בנכוי לצורכי מס שבח, מדוע תשלל הזכות לנכוי כאשר לא ניכה אותה המוכר לצרכי מס הכנסה?" (יצחק הדרי מסוי מקרקעין כרך ב' חלק ראשון 353 (מהדורה שנייה, 2003) (להלן: "הדרי")).

...

לאחר הצגתם בצורה תמציתית ומדויקת כדרכו, הוא מגיע למסקנה כי הגם שהם "מעוררים אומנם את השאלה, אם לא התכוון המחוקק בסעיף 88 לניכויי פחת שנוכו בעבר למעשה", יש לדחות פירוש רחב זה מהטעם ש"לא זה בלבד שהיה עומד בסתירה לנוסח הכתוב, אלא שהיה בו משום השלמה עם המצב, בו נבצר מהנישום לקבל את הפחת בגלל אשמתו בלבד.

מכאן שדין הערעור להתקבל.

סוף דבר: אציע לחבריי כי הערעור יתקבל, במובן זה שבמקרה שלפנינו, בו נמנעה החברה במהלך השנים מלדווח על הכנסתה החייבת במס הכנסה בגין נכס המקרקעין, יש לראות את הסכומים אשר יכולה הייתה לנכות כפחת כ"סכומים הניתנים לניכוי לגבי מקרקעין לפי סעיף 21 לפקודת מה הכנסה", ולהפחיתם משווי הרכישה, באופן שיגדיל את השבח בגינו תחויב במס.

הם מפנים להוראה מס' 2 לקובץ הפרשנות לחוק מסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963, עמ' 533.1 סעיף 87, נקבע, כי: "כאשר מוגשים השגה, ערר או ערעור על שומה, יש להקפיא את גביית קנס הגירעון (אם הוטל). יודגש, כי דין קנס הגירעון כדין המס השנוי במחלוקת לכל דבר ועניין". על פי הטענה, מהוראה זו עולה כי קנס הגירעון, כמו גם המס השנוי במחלוקת, מוקפאים ככל שמוגשת לגביהם השגה, ערר או ערעור, ואין מקיימים לגביהם הליכי גבייה עד לתום ההליך.

...

דין הבקשה להידחות, בלא שנדרשת תשובה.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית, איפוא.

המשיב הבהיר בהחלטתו כי על פי נהליו ובהתאם לקובץ הפרשנות לחוק מסוי מקרקעין (חב"ק), לא ניתן לבטל עסקה לפי סעיף 102 לחוק מסוי מקרקעין (שבח ורכישה) התשכ"ג 1963 (להלן – החוק) כאשר מוגשת בקשה רק על ידי צד אחד לעסקה, בלא שיוצג פסק דין מנומק המורה על ביטול ההסכם.

...

סוף דבר: בקשת המשיב לסילוק על הסף של הערר בשל איחור בהגשתו – מתקבלת.

אנו מורים אפוא על דחיית הערר על הסף.

בשל חומרת התנהלותה זו העוררת כפי שפורטה לעיל, אנו סבורים כי יש מקום לחייבה בהוצאות גבוהות מן השגרה.